לא נעים לי לומר לו – לא. האמת, הוא גם לא יודע לשמוע את הלא שלי. עושה פרצופים. נהיה קר. פאסיב אגרסיב כזה. לפעמים אני

יום ראשון בצהרים. אני חוזרת מהקליניקה הביתה. סביב שולחן האוכל יושבים להם שני בניי, מנגבים חומוס רגע לפני היציאה לדרך. אני מוסיפה קצת סחוג למנה

עמוק בתוכי יושבת לה עז עקשנית, יושבת על הטוסיק ולא מוכנה לזוז. כולם סביבי צועקים לה – זוזי כבר!!! אבל היא לא מוכנה לזוז. הטוסיק

אני מסיימת טיפול. על צג הטלפון מופיעה שיחה שלא נענתה ממיכל פרינס. – מה קורה? אני חוזרת אליה – את בנהיגה? את יושבת? היא עונה

אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי שינה צורה. אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי הפך ממחילה חשוכה ומסוכנת למרחב ידידותי שנעים

מה זה עוזר שאת מקשיבה לי בכלל? אני כל הזמן מספרת לך דברים, ואת רק מקשיבה ומהנהנת. זה בכלל לא מה שאני צריכה! אני צריכה

כשהתחלתי ללמוד קונסטלציה משפחתית גיליתי שמה שעובר מאם לבת, מרחם לרחם, הוא הרבה יותר מביולוגיה וגנטיקה. קירות הרחם בה גדלנו סיפרו לנו סיפורים משפחתיים, ובאותם