בליל שבועות ישבתי לחברותא מתוקה בה למדנו על חנה, אמו של שמואל הנביא. חנה היתה עקרה. הכאב שלה היה איום, אבל הסביבה זלזלה בו, ולא

יש רגעים בהם את קוטפת פרי. סופסוף. שנים את מדשנת, מתחחת, מעשבת, משקה. שנים את בודקת – זה גדל בכלל? זה יגדל? שנים את מתפללת

לא מזמן פגשתי אשה צעירה שמחפשת את התשוקה שלה. “כשהייתי ילדה”, כך היא אמרה לי, “אמא שלי נהגה לומר – למה את רוצה דברים לא

היה איזה רגע במהלך ההכשרה כמנחת מודעות לפוריות שמיכל שונברון הסתכלה על כולנו ושאלה: מה החלום שלכן? מה החלום הפנימי, העמוק, הרחוק שלכן כשאתן ניגשות

אחד הדברים המדליקים שאפשר ללמוד על הרחם זה שהיא שוכנת לה בתוך עצמות האגן, ומחוברת אליהן מכמה כיוונים ברצועות.  כלומר כדי לברוא חיים אנחנו אמורות

כמה שהרעיון הזה פשוט, ככה הוא משוגע וכמה שהוא הגיוני קשה להפנים אותו. אנחנו, הנשים, בורכנו בשני זוגות שפתיים. נכון? פה של מעלה ופה של

את חטאיי אני מזכירה היום. לפני שנים רבות הנחיתי קורסי הכנה ללידה בתנועה. קורסים די מוצלחים, יש לומר, ובסופם לידות טובות ומעצימות. יום אחד, בעודי