לפני הרבה שנים, ברגע של כנות כואבת, סיפרה לי חברתי האהובה טל על ה”צד שלה” בסיפור הדכאון שלי. את יודעת, היא אמרה, זה ממש שבר

זה נוחת עלי בלי אזהרה מוקדמת. תחושת ריקנות, אובדן מילים, אובדן דרך. בוקר טוב גברתי, הגעת לגיל המעבר. אני יוצאת לדרך עם הבלוג הזה בידיים

לפרקים אני מרגישה פשוט לא רלוונטית. לא מזמן השתתפתי בכנס חשוב, אליו הגיעו נשים רבות שעסוקות באופן יומיומי, אישי ומקצועי, בבריאות נשים הוליסטית. מה אני

זו היתה שנה ג’ בלימודי תואר ראשון. גרתי בדירה שכורה עם שותפות, למדתי באוניברסיטה + בתכנית נוספת בירושלים + עבדתי בשלוש עבודות. ידעתי תחת איזה

בדרך לספריה אני פוגשת את תמוש. מה אתך, אני שואלת לא יודעת, היא עונה. לא כזה טעים לי.  גם לך? אני מגיבה באושר רגעי –

הפרק הזה וכל המתואר בו קרה ונכתב מספר ימים לפני המלחמה הנוכחית עם איראן. התכוונתי להעלות אותו לפני שבוע, אבל אז פרצה המלחמה ו…  כשאני

מכירה את הרגע הזה שאת נכנסת הביתה ומעיפה מעליך את מה שהציק כל היום? הנעליים הלוחצות 👠 כיסוי הראש👒 התפס של החזיה…?  התרבות שלנו מניחה

זה בוקר מוקדם. קפוא בחוץ.  אני נכנסת לבית קפה, מקוה להעביר פגישת זום בת שעה במקום חם ונוח. בכניסה יושב בחור. -בוקר טוב, הוא אומר

מהי רחם? קחי דקה, עצמי עיניים ותני לאסוציאציות לעלות. מהי רחם? אני עוצמת עיניים ורואה הכלה, עיטוף, חמימות מקום שומר ושמור ומוגן מקום שאפשר לטפח