לפני הרבה שנים, ברגע של כנות כואבת, סיפרה לי חברתי האהובה טל על ה”צד שלה” בסיפור הדכאון שלי. את יודעת, היא אמרה, זה ממש שבר

מכירה את הרגע הזה שאת נכנסת הביתה ומעיפה מעליך את מה שהציק כל היום? הנעליים הלוחצות 👠 כיסוי הראש👒 התפס של החזיה…?  התרבות שלנו מניחה

זה בוקר מוקדם. קפוא בחוץ.  אני נכנסת לבית קפה, מקוה להעביר פגישת זום בת שעה במקום חם ונוח. בכניסה יושב בחור. -בוקר טוב, הוא אומר

מהי רחם? קחי דקה, עצמי עיניים ותני לאסוציאציות לעלות. מהי רחם? אני עוצמת עיניים ורואה הכלה, עיטוף, חמימות מקום שומר ושמור ומוגן מקום שאפשר לטפח

זה נוחת עלי בלי אזהרה מוקדמת. תחושת ריקנות, אובדן מילים, אובדן דרך. בוקר טוב גברתי, הגעת לגיל המעבר. אני יוצאת לדרך עם הבלוג הזה בידיים

לפרקים אני מרגישה פשוט לא רלוונטית. לא מזמן השתתפתי בכנס חשוב, אליו הגיעו נשים רבות שעסוקות באופן יומיומי, אישי ומקצועי, בבריאות נשים הוליסטית. מה אני

אני לא עושה כלום. זו האמת.  אני יושבת ליד המיטה. היא שוכבת. הגוף שלה מתחנן שאגש בעדינות. אני לוקחת את הכסא צעד אחד אחורה. ואז

הקורס שלנו דיאלוג עם הרחם מתארח השנה בסטודיו מדהים בשם ירוק עז, באילניה. מעבר לזה שהסטודיו יפהפה, מאובזר היטב ועונה על כל צרכינו, יש בו

השבוע השתתפנו, תמר אוחנה ואני, בערב לונה טוקס בנושא פוריות. לפני שעלינו לבמה ניגשו אלי נשים שאני אוהבת לספר שהן כאן ולתת חיבוק. ❤️ יש