לא עושה כלום

אני לא עושה כלום.
זו האמת. 

אני יושבת ליד המיטה.
היא שוכבת.
הגוף שלה מתחנן שאגש בעדינות.
אני לוקחת את הכסא צעד אחד אחורה.
ואז עוד אחד.
היא לוקחת נשימה ספונטנית עמוקה עמוקה.
בשפת הסימנים הלא-מילולית, הגוף שלה מסמן לי שרווח לו.
אז אני בוחרת להמתין.
נשענת אחורה וממתינה. 

הרבה דמעות עולות.
שלה,
גם שלי.
אנחנו בוכות על כל אותן פעמים בהן ניגשו אליה בכוח,
לא ביקשו ולא שאלו אם אפשר.
לא בטוח שהיתה שם כוונת זדון,
לעיתים אלו סתם חוסר תשומת לב, חוסר רגישות
או יעילות מוגברת, בסגנון:
"בואי כבר, נבדוק אותך, נתקדם הלאה". 

הדמעות שלה מרטיבות את הכרית.
הדמעות שלי זולגות על הסנטר. 

יא בינתי, בא לי לומר לה,
את אהובה כפי שאת. 

אחר כך, כשהגוף שלה מעוניין במגע,
אני ניגשת על קצות אצבעותיי

מבקשת רשות ומניחה יד. בעדינות.

ואז…
לא עושה כלום.
אני לא עושה כלום.
רק יושבת שם, ממתינה, שמה לב וסקרנית.
מתפללת עליה,
שאלוהים ישלח לה אהבה טהורה ועמוקה,
שהידיים שלי יעבירו אליה אהבה טהורה
שכל החדר הזה ירטוט מאהבה טהורה.

לפעמים נדמה שאנחנו צריכות לעשות הרבה.
להניע, להזיז, לבדוק, לחוות דעה.
אנחנו מעריכות עשיה.
התרבות שלנו מקדשת עשיה.
זה נהדר –
אבל לפעמים,
לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא פשוט – כלום.
להסכים לעשות כלום.
להסכים להיות. 

כמה זיעה אפשר לשפוך ברגעים כאלו,
בהם אנחנו עושות כלום
וממתינות,
מאמינות לגוף הזה שייפתח, שיספר את הסיפור שלו,
מאמינות לחלקים השונים בבטן שזקוקים לזמן
או בדיוק כעת רוכשים אמון.
לפעמים זה קשה יותר מלעשות.

ואז יכולה להתרחש התגלות.
משהו נפתח,
הבטן רועדת ואנרגיה מתחילה לזרום בגלים,
חום מתפשט
הבטן שלה בוערת, וגם הידיים שלי,
וביחד אנחנו צוחקות ובוכות וצוחקות שוב
והדמעות שלנו רוקדות בחושך.