בואי נסתכל רגע על הרחם והאיברים הסמוכים לה. אם הרחם היא המרכז, ה"אני", השחלות הן כמובן – הילדים, הרעיונות, התוצרים, מה שאני מביאה לעולם. זה

לא נעים לי לומר לו – לא. האמת, הוא גם לא יודע לשמוע את הלא שלי. עושה פרצופים. נהיה קר. פאסיב אגרסיב כזה. לפעמים אני

עמוק בתוכי יושבת לה עז עקשנית, יושבת על הטוסיק ולא מוכנה לזוז. כולם סביבי צועקים לה – זוזי כבר!!! אבל היא לא מוכנה לזוז. הטוסיק

אני מסיימת טיפול. על צג הטלפון מופיעה שיחה שלא נענתה ממיכל פרינס. – מה קורה? אני חוזרת אליה – את בנהיגה? את יושבת? היא עונה

אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי שינה צורה. אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי הפך ממחילה חשוכה ומסוכנת למרחב ידידותי שנעים

כשהתחלתי ללמוד קונסטלציה משפחתית גיליתי שמה שעובר מאם לבת, מרחם לרחם, הוא הרבה יותר מביולוגיה וגנטיקה. קירות הרחם בה גדלנו סיפרו לנו סיפורים משפחתיים, ובאותם

לצפייה בכתבה במלואה לחצי כאן או על גבי התמונה.

מה היה קורה אם כל הממסד כולו היה מגייס את כל כוחות השכנוע שלו כל הפרסום כל הלחץ כדי לומר לך – הגוף שלך יודע

יש איזו סצנה מהלימודים בלסלי קולג' שהולכת איתי, ולאחרונה ביתר שאת. שנה ג', פרקטיקום, אנחנו נפגשות פעם בשבוע להדרכה קבוצתית. המנחה, איתן, אדם נעים הליכות,

את שנות התיכון שלי העברתי במנזר. חינוך נוקשה, הרבה אידיאולוגיה על חשבון בריאות הנפש, כמה צלקות עמוקות בעור. בתור תלמידה מְרַצָּה ומצטיינת, עמדתי בגבורה ובמחיר שנות ילדותי