אהובה שלי,
אם היינו חיות בזמנים עברו,
לא היינו נפגשות ככה, דרך המסך.
היינו יושבות פעם בשבוע או פעם בחודש סביב מדורה,
הירח היה צוחק מעלינו,
היינו רוקדות בעונג ויושבות לספר סיפורים.
היינו מספרות את החיים שלנו הלוך ושוב, כל פעם מזוית אחרת.
היינו פורמות את החיים ורוקמות אותם מחדש.
היינו מגלות שלכל סיפור יש הרבה נקודות מבט.
אם היינו חיות בזמנים עברו,
זו היתה הגדרת התפקיד המקצועית שלי.
הייתי מספרת סיפורים.
הייתי יושבת איתך לאור המדורה ומספרת את הסיפור האמיתי עלינו, הנשים.
הייתי מספרת לך כמה עוצמה, בריאות ויצירתיות יש בנו,
עד כמה המערכת שלנו חכמה,
ומהם התנאים המיטיבים עבורה ללבלוב.
ואת – היית מחזירה לי סיפור משלך.
היית מספרת על צמתי החיים בהם הרחם החכמה שלך שמרה אותך על נתיב הנשמה.
היית מספרת שבמקומות בהם לא עצרת כדי להקשיב,
התעלמת מעצמך, שכנעת את עצמך שתסתדרי או עבדת על עצמך בעיניים –
הרחם שלך השמיעה קול שאגה וכמו זאבה ותיקה ומנוסה שלחה כפה והכניסה אותך חזרה לתלם.
היית מספרת לי כמה השינויים יפים לך.
היית מספרת כיצד בכל מחזור מחדש –
ובייחוד בצמתים הגדולים של החיים
את משילה את העור שכבר קטן למידותייך
נבהלת מתחושת העירום והחשיפה,
ואז מצמיחה עור חדש וגם עמוד השדרה שלך מזדקף ומתחזק ומתייצב.
היית מספרת כיצד כל שינוי ילד אותך,
כיצד את ילדת אותך בכל שער כזה,
והיינו שתינו מתבוננות בפליאה עליך.
כמה את יפה.
***************************************
אז אני אוספת סיפורים חדשים, ומחפשת הזדמנויות לספר סיפורים חדשים
בטיימינג כזה שישפיע על מהלך החיים כולו.
למשל,
לפני וסת ראשונה.
חשבת על זה פעם?
מה היה קורה אילו היית מקבלת תיווך בריא רגע לפני הווסת הראשונה?
מה היה קורה אם היתה לך מישהי להתייעץ איתה?
מה היה קורה לו כל מה שהיית שומעת על הגוף, ההתפתחות שלו, המיניות והרחם שלך, היה מגיע מפרספקטיבה בריאה, שמחה, מתלהבת ומתפעמת ממי שאת?
מה היה קורה אם היית לומדת מהרגע הראשון להקשיב לגוף שלך, ובמקום לקחת כדור או פשוט להמשיך הלאה, היית עוצרת להתייחס אליך בכבוד?
איך היו נראים החיים שלך, אם כל זה היה קורה מלכתחילה?
כמה תסכול היה נחסך ממך?
כשישבתי לחשוב על זה עם תמר אוחנה,
הבנו שיש רגע קריטי בו דחוף לנו סיפור חדש:
רגע לפני הווסת הראשונה.
בזמן המתוק הזה הבנות שלנו עוד בקשר קרוב איתנו.
הן עוד לא זקוקות לנפרדות אינטנסיבית של גיל ההתבגרות.
הן עדיין שמחות להתרפק עלינו,
והלב שלהן פתוח להקשיב.
והרגע הזה – הרגע הזה בדיוק – הוא הזמן הנכון לספר להן את הסיפור האמיתי על החיים הנשיים.
לספר להן כמה עוצמה יש בהן,
ועד כמה הרחם תשמור אותן תמיד על נתיב הנשמה.
כך שיצרנו עבורך חבילה נפלאה:
שיחה משותפת לאמא ובת,
וידע רב בעיניים טובות שידשן את האדמה שלך,
כדי שאת תצמיחי את הפירות המתוקים ותיגשי לבת שלך באופן שמתאים לכן.
איך אמרה אחת הנערות בסוף השיחה המשותפת שערכנו?
אמא, עכשיו אני מבינה! זה כזה כיף להיות אשה!!
החבילה שיצרנו זמינה לרכישה עד ערב פסח.
תוכלי למצוא בה זהב, במחיר של פחות מתדלוק אחד.
כל הפרטים כאן.
*********************************************
סיפור חדש מצאתי גם בפוסט של נטע,
שכתבה על מפגש מדהים עם רופאת נשים בקופנגן.
מסתבר שלפעמים, כל מה שדרוש כדי לייצר מציאות נעימה ומכבדת
הוא להסכים להניח משקפיים חדשות על העיניים,
לספר את הסיפור מנקודת המבט של המטופלת –
והופ. לשנות את אופן הבדיקה מקצה לקצה.
********************************************
גם אסף אוסף חומרים לסיפור חדש:
הסיפור של גבר שנמצא בחדר הלידה עם אשתו.
ההזמנה להכיר (גם) את הסיפור הזה מרחיבה את נקודות המבט של כולנו:
ככל שיש לנו יותר נקודות מבט על אותה סיטואציה ויותר קולות נשמעים
מרחב הבחירה שלנו גדל, ההיצמדות שלנו לנקודת מבט ספציפית קטנה,
ואנחנו מתרחבות (ובמקרה הזה, גם מתרחבים 🙂
אם האיש שלך היה איתך בלידה והוא מעוניין להתבונן על הזוית שלו בסיפור –
זו הזמנה מדהימה.
*****************************************
"הֵם כָּבְדוּ עַל יָדוֹ, וְנָפְלוּ וְנִשְׁבְּרוּ… מִשּׁוּם שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ לוּחוֹת הָאֲבָנִים"
(זוהר, פרשת ויקהל)
יוֹם אֶחָד יִכְבְּדוּ יָדַי
יִישָּׁבְרוּ לוּחוֹת הָאֶבֶן הָרִאשׁוֹנִים
וְלֹא אֶהְיֶה יוֹתֵר כָּאִשָּׁה הַזּוֹ אֲשֶׁר נִדְחֲקָה
יוֹם אֶחָד אֶהְיֶה
אֲשֶׁר אֶהְיֶה
יְפַלֵּס דַּרְכּוֹ בְּגוּפִי וְיוֹרֶה
פִּסְלִי לָךְ
אוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ יָשׁוּבוּ אָז
וְגֹלֶם יַעֲטֶה זְהַב
כְּנָפָיו.
יעל חורי-כהן
**************************************
בשנתיים וחצי האחרונות הישראליות שלנו בוראת את עצמה מחדש.
כחברה, אנחנו עסוקים בסיפור שלנו.
מי אנחנו? מה הקשר שלנו לאדמה הזו?
מה הסיפור שלנו?
מהם גבולות הגזרה שלנו?
איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו אודות הקיום היהודי?
מה נספר לנכדים שלנו על המלחמה הזו?
איזה סיפור אנחנו שוברים כעת, ובוראים את עצמנו מחדש?
המאקרו הלאומי – חברתי והמיקרו הנשי – אישי רוקדים על צירים מקבילים.
דחוף, דחוף לנו סיפור חדש.
דחופים לנו אנשים שישבו סביב המדורה ויספרו סיפור חדש.
דחופות לנו אנחנו, שנסתכל על עצמנו בעיניים חדשות.
דחוף לנו לצאת מבית עבדים,
ולהתבונן על עצמנו בעיניים של בנות-חורין.
אלו סיפורים חדשים את מעוניינת לספר?
כיצד האופן בו את מספרת את הסיפור יוצר את המציאות שלך,
או לכל הפחות – את האופן בו את תופסת אותה?
כיצד תרצי לבקוע מהגולם,
לשבר את הלוחות, לצאת לחירות?
שיהיה לנו חג של גאולה,
יפה שלי.
שיבוא כבר שלום.
אוהבת,
