אשה יפה ויקרה שאת,
אני מבקשת לעסוק הפעם במילה רווחה,
וכדי להתחיל, חוזרת מעט אחורה,
אל זמן שאולי כבר הספקנו לשכוח.
זה רק אופנוע
12.6.2025 אני חוזרת מכמה ימים בגולן, במסגרת קורס צמחי מרפא.
הלב שלי שמח והגוף נינוח,
ואז בלילה – אזעקה – ומסתבר שהמתקפה באיראן החלה.
אהרלה מוזנק מייד למילואים
כך שאני מוצאת את עצמי לבד עם הילדים במקלט השכונתי,
מבולבלת, עייפה ומפוחדת,
ולמחרת בבוקר – יום שישי – לא מוצאת ידיים ורגליים ולא מצליחה להתארגן לשבת.
מה לעשות קודם? קניות? לסדר מזרנים במקלט?
באיזה מקלט לבחור בכלל? ומה אם תהיה עוד אזעקה כשאהיה בדרך?
מערכת העצבים שלי נכנסת לפריז רציני, ולוקח לי זמן להתניע.
וככה חולפים להם הימים והלילות טרוטי השינה,
כשהילדים שוברים שיאי גינס בזמני הריצה למקלט
וביחד אנחנו יוצרים חברויות חדשות עם שכנים שלא הכרנו עד כה.
במקביל, אני מבינה שאין מה לעשות –
הטיול המשפחתי שתכננו לא יצא לפועל.
נתב"ג סגור, ישראלים רבים תקועים בחו"ל,
והטיול – אליו הזמנו כרטיסים חצי שנה מראש – פשוט לא עומד לקרות.
נו, אני אומרת לילדים,
בניינים שלמים קורסים פה בארץ,
בואו נגיד תודה שאנחנו בחיים והבית שלנו עומד על תילו.
נעם עומד להתגייס באמצע יולי,
אז במקום טיול גיוס נרים כוסית במקלט 🙂
בין האזעקות אני נכנסת לגוגל ומבטלת את הרכב ומקומות הלינה שהזמנתי.
זה מה יש.
אבל אז, כמה מוזר, מגיע 23.06 ומוכרזת הפסקת אש
ואחרי יממה של תדהמה נופל לי האסימון
שאולי אנחנו כן טסים בעצם.
איזו חוויה מוזרה.
מצד אחד, קשה להאמין שבכלל יש הפסקת אש.
נפלו טילים אחרי ההכרזה ואנשים נהרגו 🙁
מצד שני, המשק חוזר לפעילות כאילו לא היינו פה במצב טרלול מתקדם,
ואני חווה – כמו כולם – קושי עצום בעיכול השינוי וחזרה לפעילות.
אז בין עדכון חדשות למשנהו אני הולכת לפנות את המקלט
ובמקביל – הזוי ככל שזה נשמע – בודקת מה כותבים באל-על על מצב הטיסה שלנו.
יום ראשון. 29.06. באורח פלא כולנו מגיעים לנתב"ג,
אהרלה מהמילואים, הילדים – כל אחד ממקומו.
איזו חוויה משונה.
בשעת ערב מאוחרת אנחנו נוחתים באתונה,
בכלל לא מאמינים שאנחנו כאן,
ונוסעים לכפר קטן בחצי האי פלופונס.
המארחים שלנו – המשפחה של אלכסנדרוס – מחכים לנו על הכביש.
אתם מישראל, נכון? הם שואלים,
ואנחנו מתכווצים לנוכח השאלה ונושמים עמוק.
כל כך חיכינו לכם, הם אומרים. אנחנו שמחים שאתם כאן.
בטח עברו עליכם ימים ממש קשים.
בואו, הכנו לכם מקום נעים לישון בו.
יש כזה חושך בחוץ שהם לא רואים את הדמעות שמטפטפות לי מהסנטר.
וככה אנחנו, משפחה ישראלית, בכפר קטן בפלופונס, אצל זוג אוהבי ישראל,
נרדמים מייד וישנים עד שעת צהרים מאוחרת.
למחרת בערב אני יושבת עם הבנות במרפסת.
שקט. לפתע מתחילה אזעקה ושלושתנו נדרכות.
אחרי עוד רגע האזעקה נשמעת לא-רגילה;
אההה, זה רק אופנוע, אני אומרת להן.
באנחת רווחה אנחנו נשענות חזרה על הכורסא
אבל אחרי 10 דקות עובר אופנוע נוסף
ושוב הזמזום הזה שנשמע כמו תחילת אזעקה
ושוב אנחנו נדרכות
וחוזר חלילה.
זה ייקח לנו זמן, אנחנו מבינות,
זה ייקח לנו זמן להאמין שזה רק אופנוע.
כמעט 25 שנה אחורה
בשנת 2001 הייתי ביוון לראשונה, בטיול עם כמה חברים לכבוד סיום התואר.
מפה לשם, התגלגלנו לכפר קטן על שפת הים,
ושכרנו חדרים לכמה ימים באכסניה בבעלות משפחתית.
מיום ליום נחשפנו לאופן בו העסק מתנהל:
בראש השבט עמדה הסבתא,
אשה בת למעלה מ-80, עם שיער לבן משוך אחור לפקעת מהודקת,
וילדיה, כלותיה, נכדיה וניניה סביבה,
כשהיא שולטת ביד רמה במתרחש,
מצווה על ההיא לגהץ מצעים ועל ההוא להביא ירקות מהשוק
ובשאר הזמן יושבת על הכסא שלה במרפסת הפונה אל הרחוב
דרוכה וזקופה, כאילו בלעה מקל של מטאטא.
תראי איזה קטע, אמרה לי אז חברתי לטיול,
העסק מתקתק, היא באמת יכולה להרשות לעצמה לנוח
אבל נראה שהגוף שלה כבר לא זוכר איך עושים זאת.
בחזרה למרפסת בפלופונס
המעבר משגרת המלחמה פה בארץ למרפסת השקטה בפלופונס
מתרחש דרך שעות של בהיה.
אני יושבת במרפסת בשעת ערב מאוחרת,
מפעילה את הספוטיפיי על REM, זכר לימים עברו,
וכשמייקל סטייפ שר Everybody hurts אני פשוט בוהה.
האלבום מסיים להתנגן וספוטיפיי לוקח אותי אל המחוזות האסוציאטיביים שלו
ואני ממשיכה לבהות, ולבהות, ולבהות.
גם הילדים שלי בוהים.
אנחנו יושבים על החוף ובוהים.
משכשכים במים ובוהים.
עומדים מול הנוף ובוהים.
למה דוקא לבהות?
אני חוזרת עם השאלה הזו לארץ ומקבלת תשובה דרך הנשים אותן אני פוגשת:
נשים חכמות ומוכשרות שהתברגו היטב במקום עבודה נפלא,
שכללו את הכישורים שלהן לכדי אמנות,
ומתישהו עצרו, הסתכלו לעצמן בעיניים בראי והודו באמת המרה
שהן עשו זאת מתוך מנוסה, בהילות וחווית השרדות,
שהן אמניות ששכחו את עצמן,
שהן פועלות מתוך כיווץ גדול.
אני פוגשת אותן כל הזמן.
הנשים החכמות הללו פשוט עוצרות.
הן פונות לעסוק במשהו אחר,
או פשוט לוקחות זמן ובוהות מול הנוף.
יש ביניהן מכנה משותף:
כולן מבחינות בכך שהן זקוקות לזמן עיכול, עיבוד וארגון מחדש,
וכולן מגלות שעשיה פשוטה שלא דורשת מחשבה מיוחדת
(כמו עישוב, לישה וסריגה) מאפשרת לנפש את הזמן לו היא זקוקה,
ותוך כדי כך – שכבות של הישרדות, מאמץ, כיווץ והחזקה נושרות להן,
והן לומדות להתרווח, לחייך ולנשום.
אני פוגשת אותן כל הזמן
וחושבת על המשפחה של אלכסנדרוס.
כדי להרשות לעצמנו לבהות, לנוח ולהתרווח
דרוש בטחון.
לו היינו, חלילה, מגיעים למקום לינה אנטי-ישראלי,
לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לישון היטב,
ובטח לא להתרווח על המרפסת או לבהות על החוף.
יש קשר הדוק בין כיווץ, עודף פעילות, חוסר מנוחה ולחץ
לבין חווית חוסר בטחון,
ויש קשר הדוק בין קרקע, בטחון ושייכות לבין שקט פנימי, התרווחות וזמן עיכול.
בזמני לחץ צריך לפעול.
מערכת העצבים הסימפתטית נדרכת ועוזרת לנו לברוח מנמר דמיוני
או מטיל לא-דמיוני.
אבל אחרי זמני הלחץ, אנחנו זקוקות לזמני רגיעה,
בהם מערכת העצבים מסתגלת בהדרגה לכך שאין נמר וגם אין טילים,
ואנחנו יכולות סופסוף להשען אחורה, להרפות, לבהות ולנוח.
חיים מתוך רווחה
השבת קראנו על יעקב אבינו שהולך להפגש אחרי שנים ארוכות עם עשיו, אחיו.
זו פגישה מתוחה. לפני 20 שנה יעקב ברח מפני עשיו אחרי שגנב לו את הברכות
וכעת הוא חוזר עם נשים, ילדים, צאן ובקר,
אבל למרות כל אלו, הלב שלו מכווץ ומפוחד לקראת הפגישה עם עשיו.
ואז הוא עושה משהו לא-יאומן:
לקראת הפגישה הוא שולח מתנות רבות לאחיו – צאן ובקר מסוגים שונים.
ספר בראשית מספר:
וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃
למה אני מתפעלת מזה?
כי יעקב עושה משהו הפוך מהכיווץ שהוא חש.
הוא מפוחד, הוא לא ישן בלילה – אבל הוא עושה מעשה של נדיבות ורוחב לב
ויתרה מזאת –
הוא שם רווח בין העדרים.
את קולטת?
הוא יכל לקבץ את המאות הרבות של בעלי החיים שהוא שולח יחד,
אבל הוא מייצר מרווח.
במקום בו מערכת העצבים מכווצת,
במקום בו כל זמזום נשמע כמו התחלה של אזעקה –
יעקב מאט.
בשפת הסמלים הלא-מילולית הוא אומר לעשיו –
נפרדנו אז בכיווץ, זעם ופחד
עכשיו יש לנו אפשרות להפגש מתוך רווחה.
בוא נבחר להפגש מתוך המקום המלא והעשיר שלנו היום,
בוא נבחר להשען אחורה על הכסא במרפסת,
בוא נבחר להתרווח.
מסתבר שהדבר הזה דורש תרגול
יותר משנתיים חלפו מאז ה-7.10.
במובנים רבים כל כך, נותרנו פצועות;
למדנו לשרוד, למדנו לרוץ מהר מהר למקלט
לפתוח חדשות מכווצות מ"הותר לפרסום"
לקפוץ בדריכות בכל פעם בה אופנוע עובר
למדנו לעצור את הנשימה
למדנו לשים את עצמנו בצד בכל פעם בה מגיע (שוב) צו 8
להקפיא את החלומות שלנו
לדחוס חיים שלמים של זוגיות לתוך הורות יחידנית
למדנו לבכות על החברים שלנו שכבר לא איתנו
ולהתגייס למען אלו שאיבדו בן זוג או בן משפחה
למדנו לבשל כפול, לאפות כפול
ואולי עכשיו, אני רוצה להציע בזהירות,
אולי עכשיו הגיע הזמן ללמוד גם להתרווח.
התנועה האנושית בין כיווץ להרפיה
נוטה, לרוב, להתקע בכיווץ,
כך שגם כשהבטחון חוזר – אנחנו עדיין דרוכות,
גם כשבן הזוג חוזר – אנחנו עדיין בלחץ
וגם כשהחיים מאפשרים האטה -אנחנו ממשיכות במהירות בכבישים.
היום, בגיל 47, אני מבינה שאין לי פריווילגיה שלא לעצור.
כשאני לא מתרגלת עצירה, האטה, נשימה ובהיה
אני סוחטת עד הקצה את בלוטות האדרנל שלי
ומרוקנת את מאגרי האנרגיה להם אזדקק בעשורים הבאים.
כשאני ממשיכה במהירות למרות שהנוף השתנה,
אני עלולה להגיע לפנסיה ולהמשיך לעבוד כמו רובוט,
ללקות בחוסר תשומת לב לפרטים החשובים של החיים
ולסיים את החיים שלי ישובה בדריכות
עם מקל של מטאטא בגב.
חנוכה מגיע
חנוכה תיכף מגיע.
באורח פלא, נשים אמורות לבהות אחרי ההדלקה.
לא לטגן ספינג'ים,
לא ללבב לביבות,
לא לענות לווטסאפים
ולא לנקות את השיש.
אחרי הדלקת הנרות, נהוג שנשים לא עושות מלאכה.
הן יושבות מול הנרות ובוהות.
כשהן עושות זאת, הלב שלהן מתרווח
והבית מתרווח
והחושך מאפשר להן לשים לב
לסודות שהיו כאן מזמן וחיכו שיבחינו בהם.
לכי אל הנרות, יפה שלי,
לכי אל הנרות ותבהי.
*********************************
יש לנו מתנה עבורך
ברוח זו,
תמר אוחנה ואני מציעות כאן מתנה לכל מי שגייסה את עצמה (תרתי משמע…)
בשנתיים הללו, כמילואימניקית או כבת-הזוג של מילואימניק
ונתנה מאות ימי מילואים.
הקורס שלנו מוענק לך במתנה, באהבה מאיתנו,
כדי להזכיר לך לחזור לנשום, להתרווח, לאהוב ולחיות,
כדי להזכיר לך שאת ראויה לאהבה כפי שאת,
גם בלי לעשות שום דבר ובלי לשאת עול על כתפייך.
וכדי להירשם, את לא צריכה להוכיח שום דבר.
אנחנו נותנות בך אמון מלא.
ההרשמה מכאן
ומכאן אפשר לשלוח את המתנה דרך הווסטאפ
גם לחברות ובנות משפחה
שעשו מאות ימי מילואים.
המתנה זמינה עבורך עד 22.12, יום שני, סוף חנוכה.
באהבה מאתנו ❤️
*************************
שימור פוריות בדרך מרווחת
כשאנחנו מתרווחות אנחנו יכולות לשים לב לרצון הפנימי שלנו
ולהסכים לקחת אחריות על הטיפול בו.
כשאנחנו מתרווחות, אנחנו יכולות לשאול את עצמנו בכנות –
בין מה למה אני רוצה לשים רווח?
באלו מקומות אני מבקשת לעצור, להקשיב, לבחור אחרת?
כיצד אתמוך בעצמי ברגעים של מיצר וקושי?
אני שמה כאן לינק לפרופיל של אביטל שרמן,
חברה ואשה נפלאה שסיפרה באומץ ובחן על תהליך שימור הפוריות שהיא עברה
מתוך דאגה כנה לרווחה הגופנית והנפשית שלה.
התוכן נמצא בהיילייט שימור פוריות.
ואני ממליצה במיוחד על המכתב שהיא הקריאה בחדר הניתוח,
רגע לפני שאיבת הביציות.
תכיני טישו.
*************************
דברים טובים להאזנה
בתקופה האחרונה זכיתי להתארח בשני פודקאסטים,
בהם האטנו ונתנו מקום למה שנעלם מפנינו כשאנחנו רצות וממהרות:
האחד, שלום, בלון אדום של נועה בן-פורת,
בו עסקנו בחיים שאחרי המוות
ובקשר עם מי שאינם כאן איתנו,
ובאופן ספציפי באובדני הריון.
את השיחה השניה הקליטה עינת פישהיימר, אחות וחברה,
ובה עסקנו בעיסוי רחם ואנדומטריוזיס ממבט רוחני
ואני שמחה לשתף בשתיהן כאן.
************************
גל נתן
ועד שנפגש,
מברכת אותך ואת כולנו בימים של רווחה וחסד
שנזכה לנשום,
שנזכה לגשם
ושרן גואילי יגיע למנוחת עולמים.
אוהבתותך,
