אני כותבת כאן לכל האמהות שקמות כבר בוקר שלישי ברציפות ומעמידות שורת סנדוויצ’ים וממלאות אותם באהבה ותפילה מייחלת שיהיה להם טוב שלא יעלבו בהם שהלימוד

זוכרת את הרגע ההזוי בו הוכרזה הפסקת אש אחרי המלחמה עם איראן ולמחרת כולנו היינו אמורות לחזור לעבודה כאילו הכל כרגיל? זוכרת שכולם כתבו על

אשה אהובה שכמותך, פעם, כשביקרתי בלונדון, צפיתי במחזה משונה. טור אנשים עומדים וממתינים לאוטובוס. הם שומרים על מרווחים של כחצי מטר זה מזה. כשהאוטובוס מגיע

תמונה א’: יושבת עם יעלי לקפה. שתינו מזהות צורך עמוק לנשום קצת אוויר. אוקי, בואי ניסע לכמה ימי טיול, אני מציעה לה. יאללה, היא זורמת.

אתחיל בגילוי נאות. פורים זה חג שאני לא יודעת מה לעשות איתו. מאז ומתמיד לא נוח לי עם אלכוהול. הבלאגן והשכרות פחות בקטע שלי. ככה

פעם הכרתי אשה שיכלה לחיות בצמצום. עד יומה האחרון התהלכה מכווצת, לא תופסת הרבה מקום במרחב, לא משתמשת בשום דבר חדש, לא שותה, בקושי אוכלת.