זו אשמת הרחם

מה זה עוזר שאת מקשיבה לי בכלל?
אני כל הזמן מספרת לך דברים, ואת רק מקשיבה ומהנהנת.
זה בכלל לא מה שאני צריכה!
אני צריכה עצות ! אני צריכה שתתני לי רעיונות איך לפתור דברים!

*
אני יושבת עם חברה לקפה. ☕
היא מספרת על המילים שהטיחה בה בתה המתבגרת
ושתינו לא יודעות אם לצחוק או לבכות…

החברה שלי היא אמא מעולה.
מקשיבנית בחסד, כזו שתאזין לך בלי ביקורת,
ותסמוך עליך שתמצאי את התשובה שלך בתוכך.

מה אני אמורה לעשות? היא שואלת אותי,
אני אמורה לתת לה עצות מכאן והלאה??
זה נראה לך הגיוני???

אני מקשיבה לה וחושבת על אמא שלי,
על כל הפעמים בהן התעצבנתי שהיא לא מגיבה בדיוק כפי שאני צריכה,
שהיא לא מתאימה לי בדיוק בדיוק בדיוק –
ועל כל הפעמים בהן גיליתי שגם אני, כמוה, לא בדיוק מתאימה לצרכי הילדים שלי…

אני מקשיבה לה וחושבת על כל הנשים שפגשתי עד היום,
בנות של אמהות רבות,
שהיה להן הרבה מה לומר על מה אמא נתנה ומה לא,
איפה היא הבינה אותן ומתי היא נעדרה.
נשים שאמרו מילים צודקות, נכונות, מלאות כאב.

אני מקשיבה לה וחושבת על אמהות בכלל.
נשים באשר הן, עם קשיים, שמחות, כשרונות ואתגרים
שבחרו להביא ילדים לעולם,
עושות כמיטב יכולתן לג'נגל בין בית נקיון כביסה בישולים קריירה סידורים ושות'
ואיכשהו תמיד יוצאות לא מספיק בסדר.

אני מקשיבה לה ונזכרת במילותיה המטריפות של אמונה אלון, בספרה החדש "נפשנו חיכתה":
האמנם קיימת בעולם אהבה הורית מספקת? […]
האם קיימת בעולם אם שמסוגלת לאהוב את ילדה במידה שתניח את דעתו לגמרי, האם קיים אב שלא ישאיר את ילדו בציפיה נצחית להכרה ולאישור? […]
חסר באהבת הורים הוא תכונה שטבועה בגנום האנושי
(עמ' 219).

זו לא אשמתך, אני חוזרת אל החברה שלי.
זו אשמת הרחם.

כולנו באנו מרחם – אותו שק שרירי מופלא ומסתורי,
ישות קמאית, עמוקה, אוצרת סוד
שיודעת להעניק לעובר בכל רגע נתון בדיוק בדיוק את מה שהוא זקוק לו.
כולנו באנו מרחם שהזינה אותנו עוד בטרם חווינו רעב –
ופינתה את צרכינו מבלי שנשמיע קול.
כולנו באנו מרחם שריפדה אותנו והגנה מפני כאב, קור ותחושת כובד,
שעטפה אותנו במי שפיר חמימים,
שגדלה יחד איתנו, נמתחה כשהתמתחנו, כרבלה כשהתכרבלנו –
וכולנו שולחנו ממנה ברגע אחד –
אל הלא-נודע.

כולנו באנו מרחם.
כולנו כמהות לחזור אליה,
וכולנו מפנות אצבע מאשימה אל אמא – ואבא –
מתוך רעב תמידי אל הרחם האולטימטיבית.
כולנו מצפות שאמא תזין מבלי שנבקש,
תהיה שם מבלי שנדרוש,
תתן מרחב מבלי שנרמוז
ותפנה אחרינו מבלי לבקש תמורה.

תוך כדי שיחה עולה בי זכרון:
אני בהריון ראשון, נוסעת לבקר את ההורים
מייחלת למקרר מלא כל טוב
זה כביש 6, חשוך וארוך,
ואני מורידה את הרגל מהגז כשהאסימון נופל:
מעכשיו גם אני אמא
וגם אלי ייסע, יום אחד, ילד ממרחקים
מייחל למקרר מלא כל טוב.
או מיי גוד.
גם אני נכנסת לתפקיד הזה
ומהיכרותי איתי – אין מצב שאעמוד בציפיות…😂

זו אשמת הרחם, אני אומרת לה ולעצמי.
כשאת באה מכזה גן עדן,
איזה סיכוי יש לאמא שלך?
כשהילדה שלך נולדת מגן עדן שכזה,
איזה סיכוי יש לך כאמא?

אנחנו לא יודעות אם לתת עצות זה טוב – או שכדאי להמשיך להקשיב.
לשתינו לא ברור מה המינון הנכון לכל ילד,
אבל שתינו חומלות קצת יותר, לרגע,
על האמהות שפלטו אותנו מרחמן אל הלא-נודע –
ועל עצמנו, בתפקיד הבלתי אפשרי הזה.

שתינו יושבות שם, הקפה מתקרר
העולם קצת יותר רך.