זה רעיון קשה לעיכול אני מחפשת איך לנסח אותו ולא ממש מוצאת מילים.  הימים האיומים הללו, בהם, בין השאר, מתנדבי זק”א עושים מעל ומעבר כדי

הרגע בו החלטתי להתחתן איתו קרה בסלון ביתם של סבא וסבתא שלו, אי אז לפני 20 שנה. היינו אז חברים, אהרלה ואני, וכשנכנסתי בפתח ביתם

בואי נסתכל רגע על הרחם והאיברים הסמוכים לה. אם הרחם היא המרכז, ה”אני”, השחלות הן כמובן – הילדים, הרעיונות, התוצרים, מה שאני מביאה לעולם. זה

מכירה את זה, נכון? הווסת עומדת להגיע, הלב עולה על גדותיו ולא מהתרגשות, העצבים רופפים, העייפות מתגברת, הסבלנות בירידה חדה ודייייי בא לך שכולם יעופו

לא נעים לי לומר לו – לא. האמת, הוא גם לא יודע לשמוע את הלא שלי. עושה פרצופים. נהיה קר. פאסיב אגרסיב כזה. לפעמים אני

יום ראשון בצהרים. אני חוזרת מהקליניקה הביתה. סביב שולחן האוכל יושבים להם שני בניי, מנגבים חומוס רגע לפני היציאה לדרך. אני מוסיפה קצת סחוג למנה

עמוק בתוכי יושבת לה עז עקשנית, יושבת על הטוסיק ולא מוכנה לזוז. כולם סביבי צועקים לה – זוזי כבר!!! אבל היא לא מוכנה לזוז. הטוסיק

אני מסיימת טיפול. על צג הטלפון מופיעה שיחה שלא נענתה ממיכל פרינס. – מה קורה? אני חוזרת אליה – את בנהיגה? את יושבת? היא עונה