בשבועות האחרונים זה מרגיש כאילו כל כללי המשחק השתנו,
אבל היום הלכתי לי בשקיעה ושמתי לב שהשמש ממשיכה בשלה.
זורחת. שוקעת. זורחת שוב.
כאילו האדמה לא חרוכה כאן למטה.
אז אם הדפוסים איתם נברא העולם עוד בתוקף,
אולי מה שמתנפץ פה לרסיסים זה בעצם סימן ללידה,
ואנחנו נשברות ונשברים, הזהות שלנו מתערערת,
הנחות היסוד שלנו הופכות כיוון,
מיטלטלים בין חיים למוות,
מתים
אולי נולדת פה תינוקת עצומה
כל כך גדולה שהיא מרסקת אותנו לאלפי חתיכות,
אולי הגיע זמננו להתאיין,
כדי שנוכל להוולד מחדש.
במסורת האתיופית אומרים
שכשהאשה מגיעה לפתיחה מלאה,
מגיע הרגע בו הנשמה של העובר נדבקת בגוף שלו
והאמא, מה היא תעשה,
אין לה מקום בגוף שלה לשתי נשמות,
אז הנשמה שלה נודדת החוצה.
אשכרה נ ו ד ד ת החוצה
כדי לאפשר לעובר להתחבר לנשמה שלו.
לכן כתוב על רחל אמנו
וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה
כל יולדת פוגשת את זה, לא?
את עומדת למות, עומדת למות,
ואז את יולדת
ונולדת גם בעצמך.
אם הכללים של העולם עדיין בתוקף,
ריבונו של עולם,
אם הם עדיין בתוקף,
אז תעשה שזאת לא תהיה לידה שקטה,
תעשה שנזכה להחזיק בידיים חיים חדשים.
