יש לי חלום

היה איזה רגע במהלך ההכשרה כמנחת מודעות לפוריות
שמיכל שונברון הסתכלה על כולנו ושאלה:
מה החלום שלכן?
מה החלום הפנימי, העמוק, הרחוק שלכן
כשאתן ניגשות ללמד מודעות לפוריות?
מה המטרה העליונה שלכן?

אני זוכרת שהסתכלתי עליה וחיפשתי מילים.
ללמוד על חום השחר והשינויים בצוואר הרחם?
זה יופי של דבר,
אבל אי אפשר לקרוא לזה חלום עמוק.

לנהל את הפריון? להבין מתי את פוריה ומתי לא?
גם זה נפלא, נפלא,
אבל גם זה לא החלום העמוק. 

להבין את החוקיות של המחזור שלך וליהנות ממנה?
זה משנה חיים,
אבל גם זה לא החלום. 

ואז זה עלה.
להרגיש בבית.
להרגיש בגוף שלך שאת בבית.
זה החלום שלי. 

פמה צו'דרון אומרת
שהמסע שלנו כל החיים הוא מסע בן 20 ס"מ – מחוצה לנו אל תוכנו.
כשהיא אומרת את זה היא מצביעה על המרחב שלפני הלב שלה
ואז מניחה ידיים על הלב עצמו.
מבחוץ פנימה.
מחוץ לגוף אל תוכו.
זה הכל.
והמסע הזה, 20 ס"מ סך הכל, אורך חיים שלמים. 

נדמה לי שזה טיבה של תרבות;
אנחנו בכלל לא יודעות שאנחנו מרכיבות את המשקפיים שלה.
דרך המשקפיים התרבותיים שאנחנו חובשות מבלי משים ובבלי דעת,
הגוף הוא עסק רחוק, לא נגיש, מחוז לא ידוע
משהו שלוקחים למוסך (סליחה, מרפאה) כשהוא מתקלקל.
דרך המשקפיים הללו,
כשהגוף לא מתפקד זו סיבה להתעצבן, להתבאס או להרגיש עלבון,
לקחת כדור וזהו,
ואצל נשים על אחת כמה וכמה –
כי החיים בגוף נשי מספקים מגוון מצבים בהם הגוף "לא מאה"
(כלומר עצבני, רגיש, חסר חשק, עם עודף חשק, פתאום חצ'קון,
כאבי מחזור, לא מאוזן, הריון מפתיע, הריון שלא מגיע והרשימה עוד ארוכה).

כשהבנתי את זה, כתבתי למיכל כך:

החלום שלי הוא להסיר את המשקפיים הללו
בעדינות, בסקרנות וגם באומץ ובקריאת תיגר
כדי שנזכה, ולו לרגע, להבחין באמת:

הגוף הוא עסק קרוב, פה לידך,
וכמו כולנו הוא צמא לתשומת לב ושמח כשאת מתוודעת אליו.
כשהגוף לא מתפקד זו הדרך שלו לדבר איתך ולספר לך משהו פנימי שטרם העזת לפגוש.
כשהגוף לא מובן, אולי זה רק בגלל שמעולם לא קיבלת את המדריך למשתמשת,
ומעולם לא שמעת על האופן בו הפות אוהבת שניגשים אליה,
מה זו רירית רחם ולמה היא זקוקה כדי להתווסת החוצה בקלות וללא כאב,
למה את זקוקה לפני תחילתו של מחזור חדש מעבר לשוקולד,
איך הרחם תרצה לעבוד איתך בלידה
ואיזו טרנספורמציה מטורפת את הולכת לעבור בגיל המעבר.
הגוף והנפש הם קציצה אחת עם אופני ביטוי שונים, אחותי.
והם לא זקוקים למוסך אלא להקשבה
[וכן, יש מרפאות בהן מקשיבים. הללויה].

זה החלום שלי.

עברו מאז הרבה שנים.
לאורך הדרך גיליתי שכשנשים לומדות על הפרשות, צוואר רחם וחום השחר
הן מכירות, מתיידדות, מתאהבות, מקשיבות, מוקירות ומעריכות
את הפלא שהן. את הפלא של הגוף שלהן.
לאורך הדרך גיליתי שכשנשים לומדות להכיר ממבט סקרן ואוהד
הגב שלהן מזדקף. הנשימה שלהן מתרווחת,
והעולם שלהן משתנה.
לאורך הדרך גיליתי שכשנשים עושות זאת
הן משנות את החיים שלהן, של הקהילה שלהן
ושל הדורות שבאים אחריהן. 

וכל זה מתחיל בצעד קטן של לימוד. 

בשולי הדברים אספר לך,
שאני כבר לא מלמדת מודעות לפוריות.
אבל בשנים האחרונות אני זוכה לפתח וללמד באופן מקוון
עם חברות נהדרות וחכמות זוויות שונות של היכרות אוהדת.