אני כותבת כאן לכל האמהות שקמות כבר בוקר שלישי ברציפות ומעמידות שורת סנדוויצ'ים וממלאות אותם באהבה ותפילה מייחלת שיהיה להם טוב שלא יעלבו בהם שהלימוד

זוכרת את הרגע ההזוי בו הוכרזה הפסקת אש אחרי המלחמה עם איראן ולמחרת כולנו היינו אמורות לחזור לעבודה כאילו הכל כרגיל? זוכרת שכולם כתבו על

אשה אהובה שכמותך, פעם, כשביקרתי בלונדון, צפיתי במחזה משונה. טור אנשים עומדים וממתינים לאוטובוס. הם שומרים על מרווחים של כחצי מטר זה מזה. כשהאוטובוס מגיע

אתחיל בגילוי נאות. פורים זה חג שאני לא יודעת מה לעשות איתו. מאז ומתמיד לא נוח לי עם אלכוהול. הבלאגן והשכרות פחות בקטע שלי. ככה

פעם הכרתי אשה שיכלה לחיות בצמצום. עד יומה האחרון התהלכה מכווצת, לא תופסת הרבה מקום במרחב, לא משתמשת בשום דבר חדש, לא שותה, בקושי אוכלת.

מול כל צלקת שאנחנו נושאות על גבנו מהשושלת שלנו, יש גם משאב. יש גם א.נשים שידעו איך לאהוב, לתת, להעניק בחום וללא ציפיה לתמורה, שידעו

אזהרת טריגר: שכול אחרי לידה. 🍃🍃🍃 זה היה 23.5.2022, יום שלישי. על הבוקר קיבלתי הודעה משמחת מאחותי שנולד לה תינוק. שעתיים אחר כך, אמא שלנו

יום חם היום. אני עוברת ברסקו ונכנסת לומר שלום לאחת הנשים שאני הכי אוהבת ומעריכה בבית שאן – יעל גדליה. אנחנו מגלגלות שיחה על המצב

8.9.24 אני נוחתת בנתב"ג, יוצאת משדה התעופה ועומדת רגע. חם מאוד בארץ, האוויר מלא אבק, השפה – עברית, האוכל כשר. לוקחת רגע להסתגל. מרימה טלפון

שמעי סיפור. סבתא שלי עליה השלום, עשתה כל מאמץ לא ללבוש בגדים חדשים. בשביל מה לטרוח? היא נהגה לשאול בביטול ממילא עוד מעט אני כבר