8.9.24 אני נוחתת בנתב”ג, יוצאת משדה התעופה ועומדת רגע. חם מאוד בארץ, האוויר מלא אבק, השפה – עברית, האוכל כשר. לוקחת רגע להסתגל. מרימה טלפון

שמעי סיפור. סבתא שלי עליה השלום, עשתה כל מאמץ לא ללבוש בגדים חדשים. בשביל מה לטרוח? היא נהגה לשאול בביטול ממילא עוד מעט אני כבר

אחת השאלות המסקרנות במבנה מערכת הרביה היא השאלה למה הביצית צריכה לעבור כזה מסע אל הרחם. כשאנחנו מתבוננות באיורים אנטומיים נוכל לראות שהשחלות, בהן נמצאות

בליל שבועות ישבתי לחברותא מתוקה בה למדנו על חנה, אמו של שמואל הנביא. חנה היתה עקרה. הכאב שלה היה איום, אבל הסביבה זלזלה בו, ולא

יש רגעים בהם את קוטפת פרי. סופסוף. שנים את מדשנת, מתחחת, מעשבת, משקה. שנים את בודקת – זה גדל בכלל? זה יגדל? שנים את מתפללת

היה איזה רגע במהלך ההכשרה כמנחת מודעות לפוריות שמיכל שונברון הסתכלה על כולנו ושאלה: מה החלום שלכן? מה החלום הפנימי, העמוק, הרחוק שלכן כשאתן ניגשות

אחד הדברים המדליקים שאפשר ללמוד על הרחם זה שהיא שוכנת לה בתוך עצמות האגן, ומחוברת אליהן מכמה כיוונים ברצועות.  כלומר כדי לברוא חיים אנחנו אמורות

בשנות צעירותי היפות למדתי תואר ראשון בבר אילן ו… איך נאמר? לא עפתי. כדי למלא את ימיי במשמעות, הוספתי לי במקביל ללימודי התואר עבודה בפנימיה

אני חוששת שאין דרך יפה להגיד את זה: מה שאנחנו חוות בתקופה הקשה הזו, ישפיע, ללא ספק, על הדורות הבאים.  ואני לא מתכוונת רק לאופן

יום ראשון בצהרים. אני חוזרת מהקליניקה הביתה. סביב שולחן האוכל יושבים להם שני בניי, מנגבים חומוס רגע לפני היציאה לדרך. אני מוסיפה קצת סחוג למנה