הרגע בו החלטתי להתחתן איתו קרה בסלון ביתם של סבא וסבתא שלו,
אי אז לפני 20 שנה.
היינו אז חברים, אהרלה ואני,
וכשנכנסתי בפתח ביתם סבא ניגש אלי, זקוף, גבוה וחייכן,
לחץ את ידי ובירך אותי לשלום.
סבתא ישבה, כרגיל, על כורסת השליטה והפיקוד
ממנה ניהלה את העולם,
וכשניגשתי אליה היא טפחה על ידי ואמרה –
אז את החברה של אהרלה! אנחנו כל כך שמחים בך!
אני זוכרת את האור שבקע משניהם ואת התחושה הברורה בלב שלי
שהגעתי הביתה.
ידעתי אז שזהו.
אם חתונה עם הבחור שלצידי כוללת בעסקת חבילה כאלו סבא-סבתא,
אני בפנים.
***
20 שנים חלפו מאז.
בבוקרו של ראש השנה האחרון, כשברחבי הארץ תקעו בשופרות
סבתא לאה שלנו נשמה נשימה אחרונה ונפרדה מהעולם.
בת 89 בלכתה.
אני רוצה לחלוק אתכן כאן את תיאור המסע ההוליסטי
במהלכו אשה זוכה להפוך לאשת יהלום
ולהקדיש את הדברים לזכרה,
שכן סבתא לאה היתה, ללא ספק, אשת יהלום נדירה ומיוחדת.
***
התיאור המערבי הרגיל אודות סיום שנות הפריון
כולל מילים מעליבות כמו בלות.
חונכנו לחשוב שגיל 16, בו הפנים בוהקות, הגוף עגול במקומות "הנכונים",
העור מתוח והעתיד פרוש לפניך הוא הגיל האולטימטיבי,
ומכאן והלאה – מתחילה התדרדרות שתתעצם ככל שתלדי ותניקי,
מאורעות החיים יחקקו בגופך סימנים,
והתדרדרות תתעצם עם סיום שנות הפריון והמעבר אל… גיל הבלות.
אם התיאור הזה עושה לך לא נוח בבטן, הכל בסדר איתך.
זה באמת לא נוח, לא נעים וגם לא הוגן.
אני כותבת את הדברים באופן ישיר כפי שלימדה אותי סבתא לאה,
כדי שתוכלי להתבונן במה שהתרבות אומרת לנו באופן תת-קרקעי,
מוסווה, אבל מאוד מאוד נוכח.
התיאור הלא-נוח הזה מספר לנו שזה רק הולך להיות יותר גרוע
ומפרנס שורה ארוכה של מכוני יופי, רשתות פארם וגם מנתחים פלסטיים.
אבל במקביל אליו
קיימת מציאות אחרת לגמרי.
***
התיאור ההוליסטי של גיל המעבר
מתבונן על רצף מחזורי הווסת כעל מחזורי חיים – מוות – חיים,
ומציע שמה שאנחנו מתרגלות בקטן, אחת לחודש
אנחנו מוזמנות לתרגל בענק עם המעבר משנות הפוריות לשנות החכמה.
למה אני מתכוונת?
המחזור החודשי (לא הווסת, אלא המחזור כולו. כל החודש)
נע בין גאות ושפל, בין התמלאות להתרוקנות.
בכל חודש אנחנו נעות בין החוץ לפנים,
בין דאגה לאחרים לדאגה לעצמנו,
בין נתינה לקבלה.
ובכל חודש, אנחנו צוברות בתוכנו רגשות, עניינים לא-פתורים,
כאבים שהנחנו בצד,
ופורקות אותם – באופן אסתטי יותר או פחות – רגע לפני שהווסת מגיעה.
המנגנון המדהים הזה, שאולי לא תמיד נעים לסובבים אותנו ולנו,
הוא מנגנון גאוני שמטרתו להפחית עומסים ולהיפרד מהמיותר.
מכל מקום,
אחרי עשרות שנות תרגול של פריקה וויסות,
אנחנו מגיעות לסוף שנות הפריון.
וכאן, יקירתי –
כאן עוצרת רגע הרחם החכמה, מתבוננת עליך ואומרת לעצמה –
OMG!!!
עוד מעט ייגמרו הווסתות, וכבר לא אוכל לווסת את עצמי!
עוד מעט ייגמרו הווסתות, וכבר לא יהיה לי איך לפרוק את כל מה שיושב לך על הלב!
ממש לא בא לי – אומרת הרחם החכמה לעצמה – ממש לא בא לי להיתקע עם כל העניינים הלא-פתורים שלך!!!
ולכן, יקירתי, היא מתחילה לרוקן מדפים.
היא עושה סדר פסח של החיים, עולה לבוידעם
ושולפת זכרונות ילדות מודחקים וכאבים שהזנחת.
היא מנערת היטב מערכות יחסים ושולפת מהן כל מה שכבר לא מתאים לך
היא מוודאת שאת מפסיקה לרצות אחרים
ושאכפת לך ממך.
התהליך הזה כואב, מנער, מטלטל – אבל הוא לטובתך העליונה.
כמו בנקיונות פסח, כל הבלאגן עולה וזה לא נעים בכלל
אבל בסופו של יום
את יושבת לך בסביבה הנקיה והחדשה שלך
והדברים נראים, סופסוף, כפי שאת רוצה.
על פי התיאור ההוליסטי של גיל המעבר,
הבלאגן וסדר הפסח הזה הוא שלב הכרחי במעבר
מאשה פוריה לאשה חכמה,
וכשאת מגיעה, סופסוף, לצד השני –
את הופכת להיות אשת יהלום:
אשה חכמה מאוד, ישירה מאוד,
עם גלאי-בולשיט מפותח.
אשה שלא מעניין אותה מה מקובל ולא מטריד אותה מה יחשבו עליה.
אשה עם לב ענק ויכולת להביע רגשות
עם גבולות ברורים ושמחה עצומה בלב.
אשה שכל אחת רוצה לשבת לצידה עם כוס תה.
***
את סבתא לאה הכרתי כשהיתה בת 69.
בשלב הזה, היא כבר היתה עמוק בתוך גיל החכמה.
אני לא יודעת איך היא עברה את טלטלות גיל המעבר
וכשניסיתי לשאול היא חייכה ולא הגיבה.
אבל בשבילי, היא אשת יהלום אולטימטיבית.
מבט חכם ויציב, רואה כל,
זכרון צלול, ירידה לפרטים,
ישירות שאין לתאר ביחד עם נדיבות וחוש הומור משובח
ויכולת להודות בטעות בחן.
סבתא לאה היתה אשה שכולן רצו להיות חברות שלה,
וכולן רצו להתברך בקרבתה.
אני נפרדת ממנה השבוע בגעגוע גדול
ובהערכה עצומה
על הבית,
על הלב,
על המקום שהיא נתנה לי ולכולנו.
לכי לך לשלום, סבתא.
את ראויה לאהבה.
***
להרחבה אודות התיאור ההוליסטי של המעבר
היכנסי לכאן
