אישה יפה ופורצת דרך שאת,
לאחרונה אני חושבת הרבה על מרי פופינס.
הסצינה היא כזו:
אבא חושב שצריך מטפלת לילדיו הסוררים.
הוא מנסח מודעה רציונלית לעיתון.
בו זמנית, הילדים עצמם מנסחים מודעה אלטרנטיבית,
המייחלת למטפלת עם לחיים אדומות, אגדית, מצחיקה,
מספרת סיפורים נפלאה ועושת קסמים.
אבא קורע את המודעה שלהם לגזרים
וזורק אותה אל האח
והופ – היא מגיעה מפויחת אל מרי,
שטורחת להדביק את הקרעים ונוחתת מן הארובה
לקול צהלתם של הילדים.
כמו כל סיפור ילדים טוב,
יש פה עוד משהו.
אבא (החלק הרציונלי, החושב, ה"יודע", המחנך)
רוצה לאלף את החלקים הילדיים ולהשליט בהם סדר.
אבל לחלקים האלו יש רצונות משל עצמם,
והם שולחים את בקשתם בדרך יצירתית.
הבקשה מתמלאה,
ובסופו של דבר גם החלק הרציונלי מגלה שהם צדקו.
עוד מחשבה:
אותם חלקי נפש מחנכים, "גבוהים", יודעי כל
(נקרא להם "השכל" או "הניאו-קורטקס")
מנסים להרביץ את משנתם
על חלקי הנפש החולמים, הילדיים, התשוקתיים
(ובואי נהיה כנות, הם עובדים בזה שעות נוספות,
מצליחים לפעמים, ובעיקר מייצרים תסכול, ביקורת פנימית,
חוסר אונים ואשמה)
בעוד שאותם חלקים ילדיים, אינטואיטיביים –
יודעים בדיוק למה הם זקוקים, מבקשים את זה בדרכם הלא הגיונית –
ולפעמים גם זוכים לקבל.
וכשזה קורה – אוהו, כל המציאות מתרווחת.
הפיצול שאנחנו עורכות בין ראש לגוף, בין שכל לאינטואיציה
פועל לרעתנו,
ואותם חלקים ילדיים שלא מקבלים מקום
מנסים להתנהג דרכנו…
הנה איור מאלף של רחלי שלו בעניין הזה:
**********************************************************
בפרק בפודקאסט שעתיד לעלות לאוויר
(של שרה שרגא. שווה לעקוב!)
הרהרנו יחד בילדה הפנימית
שמתכווצת כשמבקשים להתחלק לזוגות,
מעדיפה להתחבא, מפחדת להיקשר, מפחדת לומר שלום
ובאופנים בהם אפשר ליצור עבורה הורות מתקנת,
לחבק אותה חזק,
להעניק לה את כל מה שהיתה זקוקה לו אי-שם בילדות
ולא התאפשר.
מאז שהקלטנו,
אני מתחילה לחשוב שזה גם הפוך.
לי, כעינת המבוגרת,
יש תפקיד להיות אמא ראויה עבור הילדה שבתוכי,
לחבק, להכיל, להוקיר ולאהוב.
אבל אלו לא יחסים של גדולה מול קטנה,
אלו יחסים של שוות ערך.
כי גם לילדה שבי, זו שמתכווצת כשמתחלקים לזוגות –
גם לה יש משהו להעניק לי,
ידע ספציפי שהיא – ורק היא – יודעת לזהות
(למשל, שהיום בעבודה בזוגות דרושה לי פרטנרית מזן מסוים,
וכדאי לי להתעקש עליה).
אם נחזור למרי פופינס
אני תוהה מה היה קורה אם היתה מגיעה אלי מטפלת מזן אבא (OMG)
אבל גם תוהה מה היה מתאפשר אם הייתי הולכת יותר בקלות
אחרי אותם חלקים אינטואיטיביים בתוכי,
מבלי לדרוש מהם הוכחות
מבלי לארגן אותם ברשימה מסודרת של בעד ונגד
מעיזה לחלום בגדול ולשלוח דרך הארובה אל היקום.
מה זה היה מאפשר?
ולמה זה כל כך מפחיד עבורנו?
בואי נשאל את זה באופן נוסף:
מה יקרה כשנוכל להכיר בכך
שגם לאשה שנוהגת לצידי בכביש יש בפנים ילדה קטנה, מפוחדת, אינטואיטיבית?
כשהפוליטיקאים שלנו יכירו בילדים הקטנים שבתוכם,
ובילדים הקטנים שבתוך יריביהם לכנסת?
איך זה ישנה את פני החברה שלנו?
ובין כל ההרהורים האלה,
אני מבקשת שלא לערוך היררכיה הפוכה,
ולהשליט מעתה ואילך את מלכות האינטואיציה והילדיות על חשבון המחשבה.
לכל זמן ועת.
להרחבה מהממת על הנושא הזה
אני ממליצה! בחום!! על פרק מספר 130 בפודקאסט חושבים טוב של יהודית כץ.
הנה הוא כאן
ותודה עצומה לאלה צוברי ששולחת לי חומרים מרתקים
בדיוק ברגע הנכון.
**************************************************
אז אני מתאמנת בהליכה אחרי תשוקה,
ובהאזנה למסרים מן היקום.
בחודש האחרון הגיעו אלי, במפתיע,
עוד ועוד ועוד הדהודים מטריפים
על הסדרה מביאות גאולה לעולם.
חבילת טישו שלמה הלכה לי על זה
כשאני נרגשת ובוכה (נו, את מכירה אותי…)
מכל הדהוד שכזה.
התשוקה בתוכי ניעורה לחיים
והיא מבקשת לצלול שוב אל הסדרה הזו –
ולהעמיק בחקר המחזוריות שלנו,
בחקר אותם חלקים אינטואיטיביים,
המתגלים לנו בחלונות הזדמנות שונים לאורך החודש,
בחקר החלקים המנתחים, הביקורתיים
ובאופן בו אפשר לעשות שלום ביניהם.
אם הייתי צריכה לומר את כל זה בלי מילים,
זה היה נראה כך
אז…
טדדדם
נשות הבקעה, הגולן, הגליל, העמקים והגלבוע –
איזו התרגשות!
אני מזמינה אותך להצטרף למעגל לומד – מתבונן
בו נפגש פנים אל פנים
נעמיק בחקר המחזוריות ובחקר הלב
נפתח שערים לעבודה נפשית ורוחנית דרך עבודת הגוף
ועל הדרך נשתה קפה מצוין.
כל הפרטים כאן
רגע,
בא לך להצטרף, אבל את גרה רחוק מדי?
הסדרה תתקיים ב"ה גם בזום
בימי חמישי בבוקר, בין 9:30-11:00,
עם אפשרות להצטרף און-ליין או לקבל הקלטה ולהאזין לה בזמן אחר בשבוע.
מדגדג לך?
הירשמי כאן
**************************************************
אפרופו פודקאסטים,
כמעט כל שבוע אני חושבת לי –
גם את הפרק הזה שווה לשלוח לך.
בעצם גם את זה….
ו…תראי את זה
זה בדיוק מתחבר לאחד הפרקים…
אז במקום המלצה ספציפית וחוזרת על עצמה,
אני ממליצה! בחום!! על הפודקאסט בגוף ראשון
מאת מיכל פרינס, ובייחוד על הפרקים שעלו לאחרונה.
האשה האמיצה הזו עושה בכל פרק עוד צעד ועוד אחד
וכשאני פוגשת בקליניקה נשים צעירות שמדברות בכבוד לגוף שלהן
ושואלות שאלות טובות,
אני מתקשרת אליה אחר כך רוקדת משמחה ודומעת מהתרגשות, כהרגלי,
כי היא מייצרת מהפיכה, והפירות שלה כבר כאן.
*************************************************
אני קוראת את הפוסט הזה
של מיה טבת דיין
ולא מפסיקה לתהות
איך היו יכולים להיראות החיים
אילו היינו אומרות לכאבי המחזור משהו אחר מ –
עופו מכאן
יאללה אין לנו סבלנות אליכם
תשתקו כבר ותנו לנו להמשיך לתפקד כרגיל
אילו היינו מפסיקות לראות בהם מטרד קיומי
או מתעלמות מהם בהפגנתיות, כמו המורה ההיא,
ובמקום זה היינו מתבוננות בהם
כקריאה לעזרה או לתקשורת.
כשהילדים שלי היו קטנים
קרה לא פעם
שהם היו מנסים להסב את תשומת לבי למשהו
בעודי מדברת בהתלהבות עם חברה.
זה היה מתחיל ב – אמא
וכשלא הגבתי הווליום היה גובר
מוסיפים משיכה בבגד
מנסים את מזלם שוב.
כשעדיין לא הגבתי
הווליום היה מגיע לשיא
אממממאאאאא
ואז, גם אם הייתי בשיא ההתלהבות של תובנת-על
הייתי עוצרת, יורדת לגובה שלהם ומבררת מה איתם.
לקח לי זמן לקלוט שעדיף להקשיב להם כבר מהתחלה
לקח לי זמן לקלוט שגם לגוף שלי עדיף להקשיב כבר מהתחלה
לזהות את הסימנים הראשונים בהם הוא מנסה לומר
עינת, לא נוח לי
או
עינת, אני ממש צריך להתרוקן
או
עינת, המכנס הזה סופר-לוחץ
לקח לי זמן לקלוט שבדיוק כמו הילדים,
כשאני מתעלמת, הוא מגביר ווליום.
אני מייחלת ליום בו כל מורה ומחנכת
תוכל להסתכל בעיניים סקרניות ומלאות אהבה
על תלמידותיה המתפתלות ולשאול בעדינות –
מעניין מה הגוף מנסה לומר לך
בואי ננסה להתבונן על זה יחד
מייחלת ליום בו כאבי מחזור יהיו הזמנה סקרנית לחקר
ולא עוד מטרד של מערכת החינוך.
עד שזה יקרה,
אני יכולה להזמין תנועה למטה
ולהעביר את המסר הזה דרך אלו שכואב להן.
*************************************************
לפני סיום,
אני מבקשת להודות לכל מי ששולחת לי רעיונות, סרטונים,
מחשבות ותובנות-על-חלל,
גם לאלו שלא הזכרתי כאן בין השורות –
תודה למוריה בן-טולילה על הסרטון,
ליושיביה כץ על האיור
ולרעות דדון על חשיבה משותפת ארוכת שנים.
תבורכו.
שיהיה לך חג אורים שמח,
עם הרבה מקום לילדה שבתוכך,
לכל הזרעים, נבטים, נבטוטים
לכל הרקבונות,
לחושך, לכל מה שמבקש לבוא לאור.
אוהבתותך,
עינת