אשה יפה ואמיצה שכמותך,
אני כותבת לך בלב רוטט
מילים היוצאות מן הלב,
ואני מקוה שהן יפגשו את הלב שלך
בטוב, ויאירו בו פינות
המבקשות חום ותקוה.
אבל לפני הכל,
קבלי תמונה מרגשת,
שצולמה מרחפן בשדות קיבוץ רוחמה
לפני מספר שבועות:
יפהפה, הא?
אני נמשכת להתבונן בה שוב ושוב,
תוהה האם ההולכים בשדה מצליחים
להבחין בפלא שמשרטט תוואי השטח.
נדמה שכמו דברים רבים בחיים,
זה רק עניין של נקודת מבט.
לכבוד הלילה הארוך בשנה,
שיחול ממש עוד מעט – 21.12,
אני מבקשת לעסוק במוות ואבדן.
מאז שהתהפך עלינו העולם
ופרצה המלחמה,
אני עסוקה ביתר שאת בשאלה –
איך עוד אפשר לתפוס את המוות?
האם התחושה שזה סוף הדרך
היא האמת היחידה?
באילו עוד דרכים אפשר להפרד,
ובכל זאת להמשיך להשאר בקשר
עם מי שעברו לעולם שכולו טוב?
*******************************************
אני יודעת, זה נושא רגיש.
אולי המילים שלי ירגישו מובנות מאליהן,
ואולי הן לא יתאימו לך.
אם הבטן אומרת לך לא לעסוק בזה –
אנא ממך –
דלגי לסוף הניוזלטר.
קשה פה גם ככה.
******************************************
זמן רוטט
אני הולכת 30 שנה אחורה
למוצאי שבת, ממש לפני חנוכה.
הטלפון בבית מצלצל
בסופה של שבת מתוחה.
אבא עונה, ואחרי הנהון קצר
מתחיל לבכות.
אני עומדת שם ומבינה שזהו.
סבתי האהובה הלכה לבית עולמה.
סבתא שלי, סבתא שמחה,
נפטרה מסרטן
בזמן הדמדומים של צאת השבת,
יום לפני נר ראשון של חנוכה.
הייתי אז בת 16, היא בת 62.
כשקברנו אותה, למחרת,
השמיים בכו איתנו במטח גשם סוחף,
וכשחזרנו מהלוויה
הדלקנו נר ראשון של חנוכה.
זה הרגיש מוזר ותלוש.
מאז, נר ראשון של חנוכה
הוא תמיד זמן רוטט.
בדיעבד, שנים אחר כך,
סיפרה לי אמא על השבת ההיא
בה הם ישבו עם סבתא בבית החולים,
מרכינים ראש בשעת פרידה.
וכך היא סיפרה:
ממש לפני שנכנסה השבת
הגיעה אלינו נכלה,
החברה הכי טובה של סבתא שלך.
היא נפרדה ממנה,
ואז נפנתה אלינו ואמרה כך –
כשנשמה עושה מעבר בין העולמות,
חשוב מאוד לא להפריע לה.
אמא שלכם
תלך לבית עולמה במהלך השבת הזו.
כשתראו אותה מתקשה לנשום
ברגעיה האחרונים –
אל תקראו לרופאים.
ממילא אין להם מה לעשות,
והנסיונות שלהם לבצע החיאה
או למדוד דופק רק יקשו עליה.
אל תתחננו אליה שתישאר.
הזמן שלה הגיע.
אל תפריעו לה לעבור.
היו שם, שקטים, נוכחים.
אחזו ידיים.
לוו אותה לעולם שכולו טוב.
אמא המשיכה וסיפרה לי:
כמו שנכלה חזתה, כך קרה.
לקראת צאת השבת נחלשו נשימותיה.
ישבנו איתה. שרנו לה.
קראנו איתה קריאת שמע.
ביקשנו את סליחתה
ונפרדנו ממנה לשלום.
לא זזנו מהחדר,
לא לחצנו על לחצן המצוקה.
המתנו בשקט,
והמשכנו להמתין כך
גם אחרי שהיה ברור שהיא כבר איננה,
מלווים אותה בכבוד.
חנוכה תיכף כאן, 30 שנה עברו,
וכבכל שנה אני מהרהרת בגעגוע
בסבתא שלי,
מבקשת ממנה לשלוח לי סימן
ומרגישה את הלב מתרחב
כשהנוכחות שלה מורגשת פתאום.
מבחינתי, סבתא שלי אמנם מתה –
אבל לא נעלמה מחיי.
במהלך כל שנותיי הרגשתי אותה כאן.
כשחוויתי בדידות, מצוקה או קושי –
ביקשתי את עזרתה והיא באה.
כשהרגשתי לא-אהובה היא הופיעה,
נושאת אותי על גבה אל הים וצוחקת,
כפי שנשאה אותי בילדותי.
סבתא שלי אהבה אותי עד בלי די,
ואף שכבר 30 שנה היא לא כאן –
היא זמינה לי לפחות כמו בחייה.
*************************
שנים רבות אחרי שנפטרה סבתא,
נפטרה כאן בקיבוץ שלנו
אשה אהובה ונדירה,
גננת שחינכה רבים מילדי הקיבוץ –
כמו גם את בני בכורי.
חנה, כמו סבתא שלי,
נפטרה מסרטן בעודה צעירה מאוד,
והשבוע בו היא נפטרה היה שבוע עצוב
עבור כל הקהילה.
באותו שבוע, באחת מארוחות הבוקר,
ישבתי ובכיתי בכי תמרורים.
הילדים שלי הרימו את הראש
מעל הקערות שלהם והסתכלו עלי בתמיהה:
אמא, למה את בוכה?
כי עצוב לי שחנה נפטרה, אמרתי.
המבט שלהם הפך מבולבל עוד יותר.
לאן אנשים הולכים כשהם מתים, אמא?
– הם שאלו כדי להזכיר לי –
הגוף חוזר לאדמה
והנשמה עולה למעלה,
לריבונו של עולם, עניתי.
ועצוב שם למעלה? הם שאלו
לא, ממש טוב שם, עניתי
אז למה את בוכה??? הם שאלו.
נותרתי אילמת לרגע.
אני בוכה כי עצוב לי להפרד,
אני בוכה כי אני מתגעגעת,
אני בוכה
כי אני חושבת על הילדים שלה,
שימשיכו לגדול בלעדיה.
אה, הם אמרו, וחזרו לקערות שלהם.
ישבתי שם אל השולחן,
ניגבתי את הדמעות
והתבלבלתי גם.
סבתא שלי, מאז לכתה,
דוקא נמצאת איתי יותר.
**************************
אז אולי אפשר לתפוס את המוות
בדרך נוספת?
בואו נודה על האמת;
זה כואב, עצוב ומרגיש בלתי נסבל
לחיות בצד החלל
שמותיר אחריו מי שהולך מאתנו.
מה שאכתוב כאן
אינו המלצה להאדיר מוות,
לקדש אותו או לשאוף אליו.
כאב הקריעה נוכח בכל עוצמתו,
ובשנה כמו זו שחלפה עלינו
ועוד ממשיכה –
על אחת כמה וכמה.
יחד עם זאת,
אני מבקשת לפתוח פתח
לרעיון עתיק יומין
ולייחל שהוא יזרע זרע של תקוה.
************************
לאמי כוחות עצומים
אני בוחרת לצטט כאן
מתוך הספר הנפלא
רופא לבן, אלים שחורים
מאת ד"ר אורי שוורצמן,
רופא ישראלי
שחי ועובד לסירוגין באפריקה,
ותוך כדי עבודתו כרופא
לומד אודות פערי התפיסה
אודות חולי, בריאות,
בריאות הנפש, חיים ומוות
בין התרבויות.
וכך הוא כותב, בתת פרק שזו כותרתו –
הרגע בו ידעתי בוודאות
כי לאמי כוחות עצומים:
"יהיו פסיכולוגים שיראו בנטיה של בן התרבות האפריקאית לפנות בזמן מצוקה אל אבותיו המתים, תהליך רגרסיבי:
מצב שבו אדם עובר אינפנטיליזציה, כלומר נסוג למצב רגשי ילדותי ולהתנהגות ילדותית ומבקש שוב להיות מוגן.
ראיה זו יוצאת מנקודת ההנחה המערבית, שהמוות קורע באכזריות כל קשר אפשרי בין ילד להורה ומותיר רק זכרונות ופנטזיות.
אבל בעולם האפריקאי הקשר עם ההורים שנפטרו הוא ודאי ומוחשי".
וכאן ממשיך אורי ומספר שאתרע מזלם ובתם, אמרל, שהיתה אז בת שנתיים,
חלתה במלריה, העלתה חום גבוה והיתה בסכנת מוות מוחשי.
כל נסיונותיהם להציל אותה עלו בתוהו: הגנרטור היה מושבת,
המים אזלו וכל התכשירים להורדת חום נכשלו.
אבל אז קרה משהו מפליא,
למעלה מטעם ודעת:
********************************************
מאז שחזרתי מהריטריט בטוסקנה,
בו למדתי שיעור חשוב בקבלת תמיכה
ממי שהיו כאן לפנינו,
אני פוגשת זאת שוב ושוב
בחיי הפרטיים כמו גם בקליניקה:
מאחורי גבנו נמצאים ההורים,
הסבתות והסבים שלנו,
דורות על גבי דורות.
הם כאן. ממש מאחורי הגב.
נכון, לא כולם ידעו
כיצד להעניק לנו אהבה
בדיוק באופן בו נזקקנו לה.
הם עשו את המיטב שלהם,
את מה שהם ראו לנכון
כהכי מתאים וטוב עבורנו.
היה להם רצון טוב.
היו להם כוונות טובות.
והם אלו שהעניקו לנו חיים.
בזכותם אנחנו כאן.
בתפיסה האפריקאית
(ולמעשה, בחלקים רבים נוספים
של העולם הלא-מערבי)
כשאדם נאסף אל אבותיו
הוא מצטרף אל אלו שמתו לפניו,
וממקום מושבו המכובד
תומך בצאצאים שנותרו בארץ החיים.
גם אנחנו, בנות לעם ישראל,
מזכירות בתפילה את אברהם ושרה,
יצחק ורבקה, רחל, יעקב ולאה.
אנחנו מבקשות להשען
על הזכויות שלהם,
על הנסיון עתיר השנים,
על הדרך שהם התוו עבורנו.
בשפתו של ד"ר אורי שוורצמן –
המתים אינם מתים כלל.
הם אינם כאן בגופם,
אבל הם ממשיכים לתמוך בנו
גם ממקומם החדש,
וכשאנחנו לא ערות לכך –
אנחנו מפסידות
חוויה עצומה של תמיכה.
בחודשים האחרונים
אני לא מפסיקה לדבר על זה
ומשתאה לגלות
כמה מהפכני הרעיון הזה:
אשה אחת סיפרה לי
שברגע מצוקה איום
היא פנתה אל הסבתות שלה
והתחננה לעזרה,
ולמחרת קיבלה ישועה
ממקור לא צפוי בעליל;
האחרת סיפרה
שהתפללה בבוקר
לעזרתו של אלוהים
ולעזרתם של סבים וסבתות ספציפיים
לפני שיחה קשה וגורלית,
והרגישה שהם באים איתה,
נכנסים וממלאים את החדר –
ועוזרים לה לקבל את מבוקשה,
שלישית הגיעה לקבל עיסוי רחם
כיוון שהיא לא מצליחה להרות,
וכשהזמנו לחדר הטיפולים את סבתא-רבה,
משהו בגוף נרגע ונפתח והתמסר,
ואחרי חודש היא שלחה לי תמונה של סטיק חיובי (!)
(בחיי. בדיוק ככה),
והאחרונה גילתה לבת שלה
שהם תמיד איתה,
וזה עזר לה להרגיש פחות בודדה
בבית הספר.
אלו דוגמאות מעטות
מתוך שטף גדול שאני פוגשת.
בכל פעם מחדש אני נמלאת תמיהה,
עוצרת וקוראת שוב לסבתי,
והיא מהנהנת ואומרת לי בחיוך –
יא בינתי, מה חשבת?
שרק אצלנו זה ככה?
לא רק אני באה כשאת קוראת לי.
כולן יכולות לקרוא לעזרה.
לכולן סבתות וסבים
ששמחים לבוא לעזור
(גם אם רחוקים דורות אחורה),
פשוט צריך לקרוא להם.
****************************
ההסכמה להתמך
מורידה עול מהכתפיים,
מאפשרת תקוה
גם במקום של מצוקה וקושי,
עוזרת לשאת עיניים ולנשום.
לפני כחודשיים
פגשתי חברה אהובה בבית שאן,
וכשסיפרתי לה
על הרעיון המטורף הזה –
לבקש מהשושלת לשמור
על הילדים שלנו
שנלחמים בעזה או בלבנון,
היא סיפרה לי את הסיפור שלה.
מאז, אני מבקשת להתבונן על מוות
מנקודת מבט נוספת;
לשאת רצון עמוק לחיים ולקדושתם,
עם ההכרה בכך שמוות הינו לידה:
מעבר מעולם לעולם,
ומי שמת מלווה אותנו בדרכו,
ללא מגבלות זמן ומרחב,
זמין להיחלץ לעזרתנו.
****************************
אני מבקשת לחתום את ההרהורים הללו
בהקלטה של שיחה שזכיתי לערוך
עם אחותי וגיסי, אודיה ודניאל,
אודות הולדתו ופטירתו של בנם,
מלאכי,
לפני כשנתיים וחצי,
והאופן בו הם בחרו
להסתכל למוות בעיניים.
הקלטנו את השיחה מתוך תקוה
שאף זוג לא יזדקק לה,
ומתוך תפילה
שבמקרה עצוב שכזה –
נוכל להציע אפשרות נוספת
להתמודדות, לחיבוק, לפרידה
ולחזרה לחיים.
**************************
תיכף יגיע אלינו חנוכה.
החג בו מדליקים מעט מן האור
אל מול החושך.
החג שחל תמיד בסמוך
ללילה הארוך בשנה, 21.12.
עד לא מזמן חשבתי
שתפקידו של האור לדחות את החושך.
השנה אני חושבת –
אולי נוכל להאיר בעלטה,
לשבת בתוך החושך הגדול
ולהתיידד איתו.
לגלות בו עולמות שלמים.
אני מתפללת שהמילים הללו
פוגשות את הלב שלך
ומעסות אותו בעדינות.
הלוואי.
********************************
ועכשיו כמה עדכונים והצעות יפות
בשעה טובה,
התחדשנו במערכת בית ספר
חכמת האגן,
הכוללת את כל ההרצאות והקורסים
הדיגיטליים אותם הפקתי עד היום,
בתוספת כמה צ'ופרים שווים במתנה.
המערכת מאפשרת גישה פשוטה
עם קישור ישיר
לכל אשה שרכשה
בעבר הקרוב או הרחוק
קורס או הרצאה.
מכאן תוכלי להכנס לבית הספר.
גילוי נאות:
בעקבות עליית המע"מ הצפויה בינואר,
גם מחירי הקורסים יעודכנו (בקטנה),
כך שאם חשבת
לרכוש אחד מהם בקרוב,
כדאי לעשות זאת
עוד לפני סוף החודש.
********************************
לאחרונה נכנסתי גם לאינסטגרם.
לוקח לי זמן ללמוד את הפלטפורמה 🙂
אבל הי! זה תרגול טוב למוח!
מכל מקום,
אם את שם, מוזמנת לבקר
וגם לכתוב לי על מה תרצי לשמוע.
*******************************
בוגרת הקורס ראויה לאהבה?
איזה כיף!
בלילה הארוך בשנה
נערוך מפגש המשך למשתתפות הקורס.
מוזמנת!
*****************************
בין התאריכים 15-21 לדצמבר
יתקיים מיזם ארצי לעיבוד לידה
עבור אמהות שילדו בימי מלחמה,
בגישת B.O.T
המפגשים מתקיימים
במקומות מגוונים בארץ.
אני לא מנחה בתכנית,
אבל חשבתי שכדאי לפרסם.
פרטים נוספים כאן
*****************************
ב-23.12 נתרגל יחד
הישענות וקבלת תמיכה,
בקהילת ההריוניות של אורית לייזרסון.
אם את בהריון בתקופה זו,
הקהילה עשויה לשמח את לבך.
מוזמנת!
*****************************
פינת הפרגון
לפעמים מגיעה אלי אשה צעירה
ומספרת על המחזורים שלה.
ההיכרות המעמיקה שלה עם עצמה
לא שכיחה,
וכבר למדתי לחייך ולשאול –
תגידי, תרגלת יוגה אצל אליה?
עם הזמן למדתי –
האופן בו אליה מנחה יוגה,
בקשר עמוק לתבונת המחזור החודשי,
הוא ייחודי ומשנה חיים.
כך שאני שמחה ומתרגשת
להמליץ על קורס ההכשרה שלה!
אם זה הכיוון שלך בחיים,
שווה לך לבדוק!
************************************************
תיכף חנוכה.
מתפללת שנזכה להתרווח
בתוך החושך.
מתפללת שנזכה להדליק אור.
מתפללת בכל לבי, בכל יום,
לחזרתם של החטופים היקרים שלנו הביתה.
אוהבתותך,
