כמה שהרעיון הזה פשוט, ככה הוא משוגע וכמה שהוא הגיוני קשה להפנים אותו. אנחנו, הנשים, בורכנו בשני זוגות שפתיים. נכון? פה של מעלה ופה של

את חטאיי אני מזכירה היום. לפני שנים רבות הנחיתי קורסי הכנה ללידה בתנועה. קורסים די מוצלחים, יש לומר, ובסופם לידות טובות ומעצימות. יום אחד, בעודי

בשנות צעירותי היפות למדתי תואר ראשון בבר אילן ו… איך נאמר? לא עפתי. כדי למלא את ימיי במשמעות, הוספתי לי במקביל ללימודי התואר עבודה בפנימיה

אני חוששת שאין דרך יפה להגיד את זה: מה שאנחנו חוות בתקופה הקשה הזו, ישפיע, ללא ספק, על הדורות הבאים.  ואני לא מתכוונת רק לאופן

זה רעיון קשה לעיכול אני מחפשת איך לנסח אותו ולא ממש מוצאת מילים.  הימים האיומים הללו, בהם, בין השאר, מתנדבי זק”א עושים מעל ומעבר כדי

הרגע בו החלטתי להתחתן איתו קרה בסלון ביתם של סבא וסבתא שלו, אי אז לפני 20 שנה. היינו אז חברים, אהרלה ואני, וכשנכנסתי בפתח ביתם

בואי נסתכל רגע על הרחם והאיברים הסמוכים לה. אם הרחם היא המרכז, ה”אני”, השחלות הן כמובן – הילדים, הרעיונות, התוצרים, מה שאני מביאה לעולם. זה

מכירה את זה, נכון? הווסת עומדת להגיע, הלב עולה על גדותיו ולא מהתרגשות, העצבים רופפים, העייפות מתגברת, הסבלנות בירידה חדה ודייייי בא לך שכולם יעופו