זה היה ערב ונסעתי רחוק כדי לתת הרצאה לקהל גדול של נשים.
חיברתי את הלפ-טופ למצגת,
בדקתי שוב שאין לי מביך בשיניים,
נשמתי עמוק ו… התחלתי.
האמת, זו היתה הרצאה מצוינת.
אבל בשורה הקדמית ישבו שתי נשים וניקרו מול העיניים שלי.
את קולטת את זה?
נתתי הרצאה סופר-עסיסית על מיניות,
ושתי נשים אשכרה נרדמו.
ועוד בשורה הראשונה.
סיימתי את ההרצאה,
נכנסתי לרכב,
הנחתי את הראש על ההגה והתחלתי לבכות,
מרגישה אפס-מאופס.
אחרי כמה דקות ארוכות ניגבתי את הדמעות,
הנעתי את הרכב והתחלתי בדרך הארוכה הביתה.
עברתי צומת ועוד צומת, מנחמת את עצמי:
זה באמת לא נעים.
נסעת רחוק כל כך,
הכנת הרצאה מעולה,
ושתי נשים נרדמות מול העיניים שלך.
זה באמת לא נעים.
ככה המשכתי, כמו מנטרה,
מחלף ועוד מחלף,
ופתאום ראיתי את זה:
את 78 הנשים האחרות שהיו בקהל.
אלו שהעיניים שלהן נצצו.
אלו שניגשו לומר תודה בסוף הערב.
אלו שממש היו איתי,
שאלו שאלות, צחקו ודמעו.
כל 78 הנשים האחרות.
וכשראיתי אותן,
התחלתי לצחוק מעומק הבטן.
**
במבט לאחור אני יכולה לומר
שהרגעים הכי קשים בחיים שלי היו הרגעים בהם ציפיתי מעצמי להיות הכי.
להיות הכי מעניינת, הכי קשובה, הכי מרתקת,
כל כך הכי שאף אחת לא תירדם מולי.
כל כך הכי, ש-80 נשים שהגיעו – כל אחת מהיום העמוס שלה –
יהיו מרותקות עד אובדן נשימה
וגם אם הן לא ישנות כבר חודשיים
הן יהיו שם, ב-100% נוכחות.
ברגעים הקשים הללו
שכחתי להפעיל חמלה רכה כלפי עצמי
וכלפי כל מי שמולי,
כאילו רק ההישארות שלה עירנית ומתעניינת
תוכיח לי שאני בסדר,
תוכיח לי שיש לי זכות לקיום.
הרבה שנים חלפו מאז.
רגעים קשים עדיין יש,
אבל הם התמתנו.
נו, בכל זאת למדתי משהו.
**
מחזורי הגאות והשפל של ביוץ ווסת
הם תרופת הנגד לעודף אגו,
ליהירות,
לתחושה שהעולם נמצא בכף ידי –
ועלי להיות הכי – תמיד – כי רק ככה ראוי לחיות.
למחזורי הווסת שלנו אכפת מאתנו כל-כך,
שהם מווסתים אותנו, כל חודש מחדש,
מזכירים שגם כשאני על במה,
בהרצאה מצוינת על מיניות,
יש בי חלק שמנקר כעת,
שעייף, שרוצה לישון
כמו 2 נשים בקהל גדול,
וגם כשהכל שוקע, מבאס ומעיק –
יש עדיין תקוה,
יש עוד אור.
