שלשום,
כשהשמש נטתה לשקוע,
ישבתי בפתח הבית והרהרתי בחטופים שסופסוף חזרו הביתה
ובבליל הרגשות המתפקע שהביא איתו החג,
ונזכרתי בפנים של אמא שלי.
לפני כמה שנים אחותי הרתה תינוק שהיה לו מום בלב.
הרופאים היו אופטימיים,
כך שהיא ילדה בבילינסון, והצוות של שניידר חיכה מחוץ לדלת
כדי לקבל את פניו ולהתחיל טיפול מציל חיים
אבל לצער כולנו, מלאכי – התינוק המתוק שלה
לא שרד, ונפטר בתוך כשעה.
אחד הזכרונות החזקים שלי מאותו יום קשה
הוא האופן בו אחותי תיארה את אמא שלנו.
וכך היא סיפרה:
"אני זוכרת שאמא נכנסה לחדר לידה
ועל הפנים שלה היה חיוך גדול ומאושר.
הרגע נולד לה נכד.
בשלב ההוא, היא עדיין לא ידעה
וכשהיא התבוננה בפנים שלי
לא הצלחתי לדבר
רק עשיתי ככה לא עם הראש.
בחיים אני לא אשכח את הפנים שלה,
היתה בהם כל קשת הרגשות – – –
הפנים שלה קרסו מולי
בעודה מעכלת".
אז ככה ישבתי לי בפתח הבית
והרהרתי בנס תחית המתים ויציאת עזה
ובכאבים הרבים מנשוא של המלחמה,
והרגשתי שהפנים שלי, כמו של אמא,
נעות בין הרבה רגשות שעוד לא הומצאו עבורם מילים.
והנה עברו להם על הכביש זוג – שיר ויונה –
ולצדם מדדה פעוט מקסים.
שיר ויונה פונו מביתם בגבול הצפון לפני שנתיים.
היא היתה רגע לפני לידה ראשונה,
כל התכניות שלה נשמטו
והכל היה מפחיד וקשה וכואב ו…
אז היא ילדה.
את בטח מבינה
שזה היה לא קל בכלל
להסתגל להורות ראשונה כשאת לא בבית שלך,
בלי מעגל החברות התומך,
בחרדת מלחמה.
בקיצור,
אני יושבת לי בפתח הבית
מרגישה שמחה ועצב חליפות
ואז הם עוברים ברחוב
הפעוט שלהם כבר הולך ומפטפט.
אני רצה אליהם לחיבוק
מתפעלת מכולם
את נראית טוב, אני אומרת לשיר.
אני מרגישה ממש טוב, היא עונה.
ממש ממש טוב.
כשהם ממשיכים בדרכם
אני לא יכולה להפסיק להסתכל מרחוק.
לפעמים החיים קורסים עלינו.
לפעמים סלט שלם של רגשות מתרוצץ בבטן.
לפעמים הפנים לא מצליחות להביע את כל הכאב – שמחה – כאב —
אבל הנה,
בחלוף שנתיים,
ראי איזה פלא.
לחיים יש כוח משלהם.
