זמן הסתגלות

זוכרת את הרגע ההזוי בו הוכרזה הפסקת אש אחרי המלחמה עם איראן
ולמחרת כולנו היינו אמורות לחזור לעבודה כאילו הכל כרגיל?
זוכרת שכולם כתבו על זה שזה לא נורמלי?
זה באמת לא נורמלי.

מבחינתי, זה היה רגע מזוקק
בו יכולנו להרגיש מה עובר על הגוף שלנו,
ובפרט – מה עובר על הרחם.

תארי לך את זה:
הרחם עוברת לידה.
אולי לידה קשה.
או בדיקה פולשנית,
או פרוצדורה רפואית לא ממש נעימה.
ולמחרת בבוקר,
כולנו מצפות ממנה לחזור לתפקוד מלא.
לבייץ. לווסת. להרות.
כאילו לא היתה פה עכשיו חתיכת דרמה.
כאילו לא צריך זמן הסתגלות, התאוששות, עיכול,
כאילו היא מסוגלת לעבור מישיבה ארוכה ומתוחה במקלט –
לשגרת עבודה ולימודים.

כל כך הרבה פעמים אני פוגשת את אותה גברת בשינוי אדרת:
נכנסת אשה מהממת לקליניקה.
מספרת את הסיפור שלה (שמכיל לא-מעט רגעים קשים)
ואז אומרת שהיא באה כי היא כועסת שהגוף שלה לא מתפקד,
שהרחם שלה לא נכנסת להריון / מבייצת / מביאה וסת סדירה וכן הלאה,
בלי לחבר בין כל הנקודות.

שוב ושוב אני נושמת עמוק ושואלת אותה:
לו את היית הרחם הזאת,
לו את היית עוברת את כל הדברים הקשים שתיארת –
עד כמה היה לך פשוט להמשיך עסקים כרגיל?
למה היית זקוקה כדי להתאושש, לעכל, להשתקם?

בכל פעם מחדש האשה המופלאה הזאת מתחילה לדמוע
בכל פעם מחדש היא אומרת – וואלה.
לא חשבתי על זה.