לפני הרבה שנים, ברגע של כנות כואבת, סיפרה לי חברתי האהובה טל על ה"צד שלה" בסיפור הדכאון שלי. את יודעת, היא אמרה, זה ממש שבר

זה נוחת עלי בלי אזהרה מוקדמת. תחושת ריקנות, אובדן מילים, אובדן דרך. בוקר טוב גברתי, הגעת לגיל המעבר. אני יוצאת לדרך עם הבלוג הזה בידיים

לפרקים אני מרגישה פשוט לא רלוונטית. לא מזמן השתתפתי בכנס חשוב, אליו הגיעו נשים רבות שעסוקות באופן יומיומי, אישי ומקצועי, בבריאות נשים הוליסטית. מה אני

זו היתה שנה ג' בלימודי תואר ראשון. גרתי בדירה שכורה עם שותפות, למדתי באוניברסיטה + בתכנית נוספת בירושלים + עבדתי בשלוש עבודות. ידעתי תחת איזה

בדרך לספריה אני פוגשת את תמוש. מה אתך, אני שואלת לא יודעת, היא עונה. לא כזה טעים לי.  גם לך? אני מגיבה באושר רגעי –

הפרק הזה וכל המתואר בו קרה ונכתב מספר ימים לפני המלחמה הנוכחית עם איראן. התכוונתי להעלות אותו לפני שבוע, אבל אז פרצה המלחמה ו…  כשאני

הפסקת אש. במקום לשמוח, כל המחשבות מתרוצצות לי כמו מכוניות מתנגשות. מה זה אומר שיש הפסקת אש? אפשר לחזור לשגרה? זה אומר שנוכל סופסוף להפגש