הפסקת אש.
במקום לשמוח, כל המחשבות מתרוצצות לי כמו מכוניות מתנגשות.
מה זה אומר שיש הפסקת אש?
אפשר לחזור לשגרה?
זה אומר שנוכל סופסוף להפגש עם התלמידות הנפלאות שלנו ולסיים את הקורס?
ומה יהיה עם אלו שגרות בגבול הצפון? הלב שלי יוצא אליהן ואני לא מוצאת מנוחה.
ומה עם הריטריט שמתוכנן לתחילת מאי? יש מצב שנוכל לקיים אותו?
אז להמשיך לבנות את התוכן של היחידות שלי?
יש טעם לבנות משהו אם בכל רגע עלולים לחזלש אותי?
יש טעם לתכנן אם תיכף הכל קורס לעוד טילים ואזעקות?
חוסר האונים והתסכול גורמים לכתפיים שלי להתכווץ, לעורף להתקשות ולראש לפעום מכאב.
אני עייפה, פסימית, חלשה וחסרת אונים ופשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.
ואז מגיע אחר הצהרים.
אהרלה חוזר הביתה ומציע שנצא לסיבוב שקיעה.
תוך כדי הליכה אני מספרת לו על התסכול שלי.
רגע, הוא אומר,
אני מזהה חוסר אונים שגם אני הרגשתי לא מזמן בעבודה שלי,
ואני מציע לך לתת לאלוהים לנהל את זה.
אין לך שליטה על מצרי הורמוז, על האיראנים, על ביבי ועל טראמפ. אין לך שליטה על כלום.
את יכולה רק לעבוד עם הנתונים הקיימים.
אפשר להפגש? יופי. אי אפשר? תמצאו דרך אחרת לסיים בכבוד את הקורס ולחלק תעודות.
אין לך מה להלחם בזה.
תוך כדי שהוא מדבר העורף שלי מתרכך והכתפיים משתחררות.
וואלה, צודק.
אני נושמת עמוק, משחררת לאט והולכת לישון מוקדם,
ולמחרת בבוקר נזכרת שזו בעצם המתנה של דרך השלילה: ויה נגטיבה.
***************************
כפי שקראתי בספר עוצמה פראית,
המחזור החודשי מתחלק לשתי דרכים:
דרך החיוב ("ויה פוזיטיבה") ודרך השלילה ("ויה נגטיבה").
התרגום לעברית לא מוצלח כי בשפת הקודש שלילה נתפסת כ…שלילית.
אבל הכוונה המקורית היא הנגטיב, כלומר התשליל של דרך החיוב. במילים אחרות – ההופכי; מה שנמצא ברקע;
מה שלא רואים במבט ראשון, אבל בוודאי ישנו שם. כך שהאותיות אותן את קוראת הן חלק מ"דרך החיוב",
בעוד שהרווחים ביניהן הינם חלק מ"דרך השלילה".
אם נחזור למחזור החודשי 😉
אלכסנדרה ושרני, כותבות הספר, מציעות לחלק אותו, בגדול, לשתי דרכים:
מסוף הווסת ועד הביוץ – דרך החיוב,
מסוף הביוץ ועד הווסת – דרך השלילה.
ואם אנסה לתמצת במשפט אחד תפיסת עולם שלמה,
דרך החיוב היא זמן של כוח. הכוח לצעוד קדימה. לתת אישור למי שאת ולרצונות שלך. לממש אותך. זה הזמן לקבוע יעדים וללכת אליהם.
דרך השלילה, לעומת זאת, הרבה פחות יצרנית וגם הרבה פחות זוהרת. בזמן הזה של החודש גוברת המיומנות להיות עם,
להיות חלק ממערכת יחסים, לנוע אחורה, להשען ולאפשר; לתת מקום, כדי שמשהו יוכל להתרחש.
החלוקה הזו מרגשת מאוד כי היא מתחברת לאנטומיה שלנו:
בזמן דרך החיוב השחלות מעוניינות בהפריה: זהו היעד, וכל תא בגוף מגיב אליו. אנחנו זורחות.
אנחנו צועדות לקראת מימוש. התשוקה שלנו לחיות בוערת.
בזמן דרך השלילה הגוף מכוון להריון. אנחנו ליטרלי מפנות מקום בתוכנו, כדי שמשהו (עובר) יוכל להתרחש.
אנחנו נסוגות אחורה ומאפשרות לחיים להופיע בתוכנו.
מקסים, לא?
כל מה שאמרנו כאן הוא רק תשתית להבנת גיל המעבר.
אם ניקח את אותה תבנית של שתי הדרכים ונגדיל אותה מאוד מאוד מאוד,
נוכל לחלק את החיים כך:
מרגע קבלת הווסת הראשונה ועד גיל 40 בערך – אנחנו בדרך החיוב. מימוש, הגשמה,
הפריה ועמידה על הבמה – זה מה שמעסיק אותנו. אלו שנים של יצירה, יציאה החוצה, פעילות רבה.
מגיל 40, בקירוב, אנחנו נכנסות לדרך השלילה: נעות אחורה, בשקט, ומאפשרות למשהו חדש להוולד.
חכמת החיים שצברנו לאורך הדרך מסייעת לנו להרפות, לסמוך, להמתין, לראות מה יקרה ומה ילד יום.
היא מאפשרת לנו לנוע לאט ולהיות חלק ממערכת יחסים.
*****************
אז הנה אני כאן.
הבוקר עדיין יש הפסקת אש.
הצפון עדיין מופגז.
הלב שלי עדיין עם כל מי שגר.ה שם.
אבל נזכרתי שאפשר להרפות לתוך זה, להשען רגע, להמתין, ובעיקר להזמין את עצמי למערכת יחסים עם הבורא.
כפי שאת בוודאי יודעת,
גיל 40 אינו יום אחד ספציפי בו את עוברת ממיומנות של דרך החיוב למיומנות של דרך השלילה.
זו לא נקודה בזמן בו החיים משתנים מקצה לקצה.
כמו כל דבר חי, מדובר בתנועה שעוד אוחזת בשאריות מהדרך הקודמת,
והנה גם אני ברגעי לחץ אוחזת בדרך הישנה, מנסה להחזיק חזק ונכנסת ללופים מחשבתיים במקום להרפות.
טוב שעשינו סיבוב שקיעה…
איפה זה פוגש אותך?
אשמח שתספרי לי.
מסיימת את הפרק עם השיר המופלא הזה:
*****************
מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
