תמונה א': יושבת עם יעלי לקפה. שתינו מזהות צורך עמוק לנשום קצת אוויר. אוקי, בואי ניסע לכמה ימי טיול, אני מציעה לה. יאללה, היא זורמת.

כמה שהרעיון הזה פשוט, ככה הוא משוגע וכמה שהוא הגיוני קשה להפנים אותו. אנחנו, הנשים, בורכנו בשני זוגות שפתיים. נכון? פה של מעלה ופה של

את חטאיי אני מזכירה היום. לפני שנים רבות הנחיתי קורסי הכנה ללידה בתנועה. קורסים די מוצלחים, יש לומר, ובסופם לידות טובות ומעצימות. יום אחד, בעודי

בואי נסתכל רגע על הרחם והאיברים הסמוכים לה. אם הרחם היא המרכז, ה"אני", השחלות הן כמובן – הילדים, הרעיונות, התוצרים, מה שאני מביאה לעולם. זה

לא נעים לי לומר לו – לא. האמת, הוא גם לא יודע לשמוע את הלא שלי. עושה פרצופים. נהיה קר. פאסיב אגרסיב כזה. לפעמים אני

עמוק בתוכי יושבת לה עז עקשנית, יושבת על הטוסיק ולא מוכנה לזוז. כולם סביבי צועקים לה – זוזי כבר!!! אבל היא לא מוכנה לזוז. הטוסיק

אני מסיימת טיפול. על צג הטלפון מופיעה שיחה שלא נענתה ממיכל פרינס. – מה קורה? אני חוזרת אליה – את בנהיגה? את יושבת? היא עונה

אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי שינה צורה. אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי הפך ממחילה חשוכה ומסוכנת למרחב ידידותי שנעים

כשהתחלתי ללמוד קונסטלציה משפחתית גיליתי שמה שעובר מאם לבת, מרחם לרחם, הוא הרבה יותר מביולוגיה וגנטיקה. קירות הרחם בה גדלנו סיפרו לנו סיפורים משפחתיים, ובאותם

לצפייה בכתבה במלואה לחצי כאן או על גבי התמונה.