חוסר סבלנות – פרק 11

חלק א’: רשימה חלקית

רשימה חלקית של הדברים שנגמרה לי הסבלנות אליהם:

• תירוצים.
• אנשים שלא לוקחים אחריות על החיים שלהם, ובכללם אני.
• סיטואציות בהן אני יודעת שיש בעיה, יודעת מה הפתרון,
  אבל פשוט לא מבצעת אותו כי אני עסוקה בלהרגיש לא-נעים או לא-יודעת-אם-מותר-לי-להשקיע-בעצמי -ככה
  או מה-יגידו או כל-מיני-דברים-כאלה. פשוט נגמר לי, נגמרה לי הסבלנות לזה.
• אנשים שמתנהגים בדיוק כמוני בפסקה הקודמת, מתחבאים מאחורי תירוצים ולא פותרים לעצמם את הבעיות.
  ברור שאני מתעצבנת עליהם. הם שמים לי מראה להתנהגות שלי עצמי. אוף. אוף. 
• אנשים שחושבים שמותר להם לשפוך עליי את כל הזבל שלהם ובהצלחה לי.

ואיך אגיד את זה בעדינות? יש משהו מאוד לא נוח בלהיות כל כך חסרת סבלנות.
זה לא האופן שבו התרגלתי להכיר את עצמי בעשורים האחרונים.
זה לא הדימוי שלי.
זה לא הדימוי שלי בעיני עצמי.
זה לא עוזר לי להרגיש לא נוח עם חוסר הסבלנות הזה, ולא עוזר לי להבהל מכמה שאני חסרת סבלנות.
אבל זה מה שיש עכשיו. אני גם חסרת סבלנות וגם מתבאסת על זה ולא מכירה את עצמי. תענוג איתי.

חוסר הסבלנות הזה משקף לי כמה שנים חייתי ברמות גבוהות של ויתור עצמי,
ואמרתי לעצמי משפטים כמו: “לא נורא אני אסתדר… אני אתכווץ קצת, לא נורא…העיקר ש…”.

אז אני מסתובבת בבית עם חוסר הסבלנות הזה. האבק משגע אותי, אני חייבת לנקות פה. 

נקיון זה קודם כל מוסיקה. אבל הבוקסה שוב לא פה. הבת שלי שוב לקחה אותה לטיול והשאירה אותי נטולת רמקול. אני שמה מוסיקה בטלפון.
זה כמובן מגביר את העצבנות שלי. איזה מן דבר זה לשמוע מוסיקה מהטלפון????
לוקחת את הדייסון. הוא לא באמת שואב. הוא כבר בן כמעט 7,
בעולם הדייסונים זה שקול לגיל 99, ואני יודעת את זה כבר כמה חודשים, ובכל זאת עושה כאילו הוא שואב.
חוסר כנות מעצבנת אותי, כבר אמרתי את זה?

אז עכשיו גם אין לי מוסיקה וגם אין לי דייסון וגם מלוכלך פה. ררררררררררררררררררררררררררררר.

ואז קורה לי משהו שלא קרה לי הרבה שנים.
אני נשכבת על הרצפה הקרירה (כבר אמרתי שהחמסין הזה ממש לא מתאים עכשיו?), נכנסת לגוגל, מזמינה בוקסה גדולה ומהממת וגם דייסון.
ככה.
מרוצה ומסופקת אני יושבת עם אבטיח.
חוסר הסבלנות שלי נעלם.
האבק עדיין פה.
מסתבר שהוא לא כזה מפריע לי. 

חלק ב’: ספק

דיברנו על חוסר סבלנות, נכון?
אז הנה הצד השני שלו: הספק.
יש ימים כאלה. אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי:
קודם כל תירגעי. אולי זה שאת ככה, חסרת סבלנות באופן קיצוני, אולי זה בגלל שחסר לך אסטרוגן.
רק תשיגי קצת אסטרוגן – ותגיע הסבלנות,
ותחזרי להיות האשה הזו שמוכנה לנקות את הבית עם מוסיקה באיכות ירודה ודייסון עייף ועדיין מבסוטה.

אולי כל מה שחסר לי זה אסטרוגן.
זו שאלה מציקה, לא? מה מתוך חוסר הסבלנות וחוסר האנרגיה הוא שלי, ומה פשוט מעיד על שינוי הורמונלי?

את מבינה כמה זה מבלבל?
גם את מתבלבלת ככה???

חולף חודש של הלקאה עצמית ובלבול עז עד שנופל לי האסימון ונשמטת לי הלסת.
זה בדיוק כמו בקדמדם. 

אם עדיין יש לך מחזורים סדירים את אולי פוגשת את זה:
הימים לפני הווסת, בהם הכל רגיש ופריך, ודברים שהסתדרת איתם מעולה כל החודש כבר לא סבבה.
הימים האלה בהם כולם מסתכלים עליך במן מבט כזה של – אוקי, לכי לנוח, תחזרי כשזה יעבור.
הימים בהם גם את אולי מסתכלת על עצמך ככה. 

חלק ניכר ממה שעשיתי ב-25 השנים בהן אני עובדת בתחום הוא לחקור את התקופה הזו בחודש,
ומה שגיליתי זה שהימים הללו הם לא “ימים נמוכים” שעוד מעט יחלפו.
אלה לא ימים בהם צריך רק להוריד את הראש ולחכות שהווסת תופיע ותחלוף.
אלה לא ימים בהם את משתגעת. 

להיפך. השקט ההורמונלי שמגיע ממש לפני הווסת מעלה אל פני השטח דברים שעד עכשיו הצלחת לטאטא היטב מתחת לשטיח.
דברים שהפריעו לך. סיטואציות בהן התכווצת קצת כדי לא להכנס לעימות או להפריע למישהו, חלילה.
וכשנשים עוצרות שם ומקשיבות למה שעולה – הן מקבלות הזדמנות מדהימה לעשות תיקון. לדייק. לשייף. לחזור למקום.
דוקא זה שאין אסטרוגן בחלק הזה של החודש מאפשר לראות דברים שהתחבאו בבוידעם.

ב-25 שנותיי במקצוע גיליתי שהמפתחות לריפוי נשים נמצאים דוקא בימים האלה.
האמת שלהן נמצאת שם. הסימנים הכי ברורים למה שכדאי להן לעשות, סימני הדרך לאן עליהן לפנות,
למה לומר לא, מה הצעד הבא. 

נכון, לפעמים זה בווליום גבוה. לפעמים צריך לסנן רעשי רקע או לגרד קצת את השכבה העליונה,
אבל מתחתיה תמיד תמיד מסתתר זהב. 

אז אני עוצרת את עצמי והלסת נשמטת לי.
הנה, עשיתי לעצמי אותו דבר.
גם אני בקדמדם. אני בין מחזור אחד ארוך בן כמעט שלושה חודשים לווסת שאין לי מושג מתי תגיע, אם בכלל. 

אני בעיצומו של מעבר לתקופת חיים אחרת.
וממש כמו לפני וסת, אין לי אסטרוגן, ואני לא יכולה לטאטא יותר שום דבר מתחת לשטיח. 

אבל במקום לעצור ולהקשיב,
במקום לגרד את השכבה העליונה ולהגיע אל גיזת הזהב – אני עסוקה בהטלת ספק,
ועושה לעצמי גזלייטינג. 

באסה.  

*******************************

למעבר לפרק הבא לחצי כאן

מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.