חטופי תימן כמשל – פרק 9

אנחנו עומדים בקרחת היער.
זה כנס קונסטלציה.
התאספנו, 25 אנשים, כדי להתבונן על הסוגיה הכואבת של חטופי תימן והבלקן.
לפחות לעשרה מאתנו יש קשר משפחתי לילד שנחטף.
גם לי.

זו קונסטלציה קולקטיבית, בה אנחנו מנסים יחד להתבונן על סיפור גדול.
לאט-לאט נכנסים ייצוגים למרכז המעגל. גבר אחד מייצג את הכאב. הוא עומד וצועק, וצועק, וצועק.

עוד ייצוגים נכנסים למרחב: ניצולי שואה, הממסד, הילדים החטופים,
האמהות שהילדים שלהן נעלמו, האמהות שקיבלו את הילדים… לכל ייצוג יש נקודת מבט משלו.
לכל ייצוג יש מה להגיד.

ניצולי השואה מדברים על אושוויץ. הם מדברים על זה שאלוהים נעלם.
מי שמייצגת את הממסד מדברת על תפיסה סוציאליסטית של חלוקת ההון האנושי באופן שוויוני.
מדברים על חינוך טוב, על תנאי רווחה.

הכאב צורח. הגבר שמייצג את הכאב לא שומר לעצמו דבר. הוא זועם. זועםםםםםם.
הזעם משתלט על קרחת היער, וכולנו מרגישים חוסר אונים גובר והולך.

מה יקרה עכשיו?

בתוך כל זה, אני מייצגת את התעתוע.
את החוויה המוזרה,
את הקושי לתפוס מה קרה כאן: היה לי ילד, כן? לאן הוא נעלם? איך יכול להיות שהוא מת?
אולי הוא לא מת…?
יכול להיות שיהודים מעוללים דבר כזה לאחים שלהם?
רגע, אין קבר.
אמורים לשבת שבעה? יושבים שבעה על ילד שנעלם?
ו…אם הוא מת, איך זה שהגיע צו גיוס עבורו?

בתור ייצוג של התעתוע,
אני חווה כאב בטן מחריף והולך.
כל הקולות וכל נקודות המבט מתנגשים בתוך הראש שלי ומחוללים כאב עצום בבטן.
חוסר האונים של כולנו גדל וגדל ואני נשכבת רגע ומנסה לנשום. אנשים נוספים מחפשים מנוחה. לכולנו כואב.
אולי זה לא היה רעיון טוב, לפתוח את תיבת הפנדורה הזו?

ואז קורה משהו מפתיע.
אותו גבר זועם, שמייצג את הכאב הבלתי-נסבל, פוסע למרכז קרחת היער ומתחיל לבכות.

שיעור חשוב בהדחקה

מעולם לא למדתי שיעור חשוב כל-כך על כוחה של רציונליזציה בהדחקת כאב ובהשתקתו.
התרבות הפסיכולוגית המפותחת שלנו נוהגת לומר, ובצדק: כל תקפן היה פעם קרבן.
לכל מעשה יש סיבה טובה.

אנחנו כל כך רגילים לזה, שהרבה פעמים אנחנו מדלגים ישר לשם.
במקום לעצור ולומר: “רגע, זה כואב לי”,
אנחנו עסוקים בלומר: “אה… היא פגעה בי כי היא במצוקה…”
או – “הוא תקפני כלפיי כי גם בו פגעו”.
וככל שהאמת הזו נכונה, זה לא הרגע לשמוע ולהשמיע אותה.
אי אפשר לדלג על אבן הבניין הראשונה: “בעצם כואב לי. זה היה לא בסדר, מה שקרה פה. נפגעתי”.

רק אחרי שאני אומרת את זה בקול, ומי שפגעה מי מסתכלת לי בעיניים ואומרת: “נכון, פגעתי בך, הייתי לא בסדר. אני מצטערת” – רק אחרי זה יכולה להכנס חמלה.
רק אחרי זה יכול להגיע משב רוח סקרן ואמפתי לגבי מה שהביא אותה לנהוג כך.
רק אז אנחנו יכולות לראות את המצוקה שהובילה למעשה מכאיב למישהו אחר.

זה לא יכול לקרות לפני כן.

כשאנחנו מנסים לייצר רציונליזציה לפני ההכרה בכאב, אנחנו הופכים להיות מאוד מאוד פוגעניים. מאוד.
הצעקות ממשיכות להדהד ביער. הזעם והאיבה מתגברים.

כן, זה מה שקרה.
“אתם לא קולטים בכלל”, אותו גבר מוצא מילים.
“אני לא צריך לשמוע את ההסברים והתירוצים שלכם. אני לא צריך לדעת למה עשיתם את זה, ואם זה היה מוצדק או לא.
אני גם לא רוצה כרגע לדעת מה קרה באושוויץ. אני בסך הכל רוצה שתגידו – נכון, זה מה שקרה. זה מה שקרה”.

הקול שלו נשבר. הוא בוכה.

זה רגע מכונן ואחריו משתרר שקט. כאב הבטן שלי נרגע. אני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי – הו. סופסוף. זה הסיפור.
לפני ההסברים, לפני הצידוקים, לפני ההחלטיות של החוטפים,
לפני הכל – לפני שאתם מסבירים לי למה זה היה כל כך חשוב,
לפני כל הרציונליזציה הזאת – יש אבן בניין שאי אפשר לדלג עליה.
והאבן הזו היא אבן ההכרה בקיים. נכון, זה מה שקרה. זה נורא ואיום, וזה מה שקרה.

אני אומרת את זה בקול, וכולם מתחילים להדהד: “זה מה שקרה. זה מה שקרה”.
במשפט השלישי שלהם אני פורצת בבכי קולני וארוך.
הדמעות שלי, שהן הדמעות של כולם, מרעידות את היער.

מולי עומד גבר שמייצג את החוטפים. עד עכשיו הוא עמד עם ידיים בכיסים, זקוף ובטוח בעצמו.
אבל בשלב הזה הדמעות מטפטפות לו מהסנטר.
ככל שאני ממשיכה לייבב זרם הדמעות שלו מתגבר, ואחר כך הוא פשוט נופל על האדמה.
הוא שוכב על אדמת היער ומתייפח בקולי קולות, דקות ארוכות.

הבכי הזה מחולל תנועה חדשה במרחב.

הבטן שלי כבר לא פועמת בכאב.

מי שמייצגת את האמהות שנחטף להן ילד נושאת לראשונה את עיניה, ומביטה בזו שקיבלה ילד.
הן מתבוננות אחת בעיניים של השניה.
שתיהן אומרות זו לזו: “עכשיו אני יכולה להסתכל עליך. אני עוד לא בשלה להתקרבות. טוב לי שיש בינינו מרחק. אבל לפחות עכשיו, אני יכולה להסתכל עליך”.

מי שמייצג את החוטפים קם. הוא נעמד מול כולם ואומר:
“זה מה שקרה. אני עשיתי את זה. זה אני. ואני אשא את האשמה עד סוף ימיי”.

המילים שלו מהדהדות ביער.

חמלה נכנסת למרחב.

כאב הופך לזעם.
מה שקרה בקרחת היער הולך איתי.

מה הופך כאב לזעם?
מה קרה בתהליך החיברות האנושי בכלל – והנשי בפרט – שגורם לנו לדלג על רגשותינו וללכת אוטומטית להצדקה, הדחקה, השתקה ורציונליזציה?

מתי למדנו לוותר על עצמנו בתוך קשר כדי לשמר אותו, ובאותו רגע ממש גרמנו לחורבן אותו קשר בדיוק?
ובאלו אופנים נוכל לתקן?

אני מבקשת לשבת איתי בחמלה. להפוך אבן אבן במסע חיי. להתבונן על הזכרונות המקופסלים שאוצרים בתוכם כאב.
לומר בקול – כן, זה כואב מאוד. זה מה שקרה. זה מה שקרה.
לבכות אותם. לשבת שבעה, אם צריך. ואז לקום, ולפגוש חמלה, סקרנות, אמפתיה ורוך.
במסע שלי אל גיל החכמה, נדמה שאין קיצורי דרך.
לא אוכל ללדת מתוכי את הזקנה החכמה והמווסתת של השבט בלי מעבר דרך שער הזעם.

איפה זה פוגש אותך?

מוזמנת לכתוב. אני קוראת בשקיקה.

תודה עצומה לאילנה ויילר ולבית הספר לקונסטלציה משפחתית על הכל ובמיוחד על האומץ.

*******************************

מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.