הנה פרק שלא נעים לי לכתוב.
אני יושבת כאן מול המקלדת, כותבת מוחקת כותבת מוחקת,
ולא מצליחה להישיר מבט.
זה פרק על זעם. על הזעם שאני פוגשת בתוכי,
ועל הרקע שהוביל אליו.
אבל נתחיל מהתחלה.
אני לא בטוחה אם זו תופעה כלל-נשית או ייחודית לנשים שחונכו, כמוני,
להיות נחמדות ומכילות ולהתייחס בכבוד רב למי שעומד מולן תוך כדי דילוג ספורטיבי על עצמן.
ככה למדתי מאז שאני ילדה:
כשאני מרגישה משהו לא נעים או לא נוח –
אני נוטה אוטומטית לעבור לצד השני.
כלומר, בתוך שבריר שניה אני נכנסת לנעלי מי שעומד מולי,
חושבת “איך זה מנקודת מבטו”,
ובו זמנית פשוט מדלגת עלי ועל מה שאני מרגישה.
זה מוכר לך?
הו, הבטן שלי כואבת עכשיו.
הנה דוגמה:
זה יום שישי. נוסעים לים. איזה כיף!
בדרך חזור, אנחנו עוברים רגע על רשימת ההכנות הדרושות לשבת,
בידיעה שבפרק זמן קצר צריך לתקתק בית ובישולים.
אבל אז, ברגע שאנחנו נכנסים הביתה נופלת עליו עייפות גדולה.
אני רק שם ראש 20 דקות, הוא אומר לי,
ואני מגיבה מייד ב-בטח, אין בעיה.
ובאמת, למה שתהיה לי בעיה?
הסצנה הזו מסתדרת היטב עם החינוך המגדרי הנפוץ.
אני בינתיים אתקדם פה עם הבישולים.
הוא עולה לנוח.
אני במטבח.
למען האמת, גם אני עייפה ואולי גם קצת רעבה.
אבל אני לא עוצרת לשים לב או לטפל בעצמי.
ככלות הכל, השעון מתקתק.
חולפת חצי שעה והבחור עוד לא קם.
אי-נוחות קלה עוברת בבטן שלי,
אבל אני לא מתייחסת אליה. אם הייתי יכולה, גם אני הייתי ישנה עכשיו בכיף שלי.
אחרי עוד 20 דקות הוא יורד למטה.
לא נרדמתי, הוא אומר.
בשלב הזה העקצוץ בבטן כבר הופך לעצבנות.
מה זה אומר שהוא לא נרדם? שעכשיו הוא עדיין עייף?
שאני אמשיך הכל לבד פה?
העצבנות הזו מייד נדחסת חזרה למטה.
למה את קטנונית? אני חושבת לעצמי,
את לא זוכרת את אלפי הפעמים בהן הוא היה סופר-נדיב כלפייך?
את לא מסוגלת לפרגן חזרה?
איזה מן בנאדם את?
תנשמי רגע.
אז אני נושמת וממשיכה לבשל,
אבל הזעם גדל וגדל בתוכי ואני נאבקת בו.
כשהשבת נכנסת אני כבר מותשת לגמרי ממאבק, וקורסת על הספה.
ב-23 שנות נישואינו הסצנה הזו (בווריאציות שונות) חזרה על עצמה מדי פעם,
ובכל פעם ערכתי את אותו דיאלוג פנימי:
דילגתי עלי, התעצבנתי, השתקתי אותי, המשכתי הלאה וקרסתי מותשת מעייפות.
אבל אז… התבגרתי.
או ליתר דיוק – רמות האסטרוגן שלי ירדו.
כן כן. אסטרוגן. זוכרת אותו?
ההורמון הממסך, המנחמד, שמעגל פינות בכל סיטואציה מעצבנת –
כבר אין לי מספיק ממנו כדי להשאר נחמדה, או להתחמק מזויות חדות.
כשאני חוזרת אחורה בזמן אני קולטת שבשנים האחרונות היו כמה פעמים בהן עלה בי זעם איום ונורא.
זה הרגיש כאילו הר געש מתפוצץ לי בפנים, ואני לא מסוגלת לנהל ולו קמצוץ ממנו.
הדופק עלה. הרעש הפנימי צלצל חזק באזניים.
כעסתי עליו.
כעסתי מאוד.
בכיתי, הרגשתי שהגוף שלי מתפרק,
ואז נבהלתי עד עמקי נשמתי.
זעם! אצלי! מה הקשר אלי???
הרגש הזה אף פעם לא היה חלק מתפריט הרגשות שלי!
ואחרי הבהלה באה הבושה.
איזה מן בנאדם אני, שאני זועמת ככה?
מה עושה אצלי הרגש החזק והשורף הזה?
זה הלופ.
מוכר לך?
אז זה מה שקרה הבוקר:
קמתי זועמת.
כאילו משום מקום, כל דבר שהוא עשה (או לא עשה) אתמול עצבן אותי לאללה.
יצאתי להליכה זועמת, קראתי ספר בזעם, בהיתי בזעם, ואז קלטתי שאני כרגיל, באותו לופ מוכר וכואב.
שוב דילגתי עלי.
שוב השתקתי אותי.
אבל מאז שחציתי את גיל 45 ההשתקה לא עובדת לי יותר (ככה זה כשאין אסטרוגן),
וכל מה שאגרתי חייב, פשוט חייב לצאת החוצה,
על מטוס סילון של זעם צדקני.
וכשאני מוכנה להכיר בכל זה באמת,
אני רואה שיש שם פשוט ערימה של כיווצ’וצ’ים קטנים שנצברו ונצברו ונצברו
ו… די.
כשהוא נכנס סופסוף הביתה אמרתי לו –
יש לי כל מיני דברים לומר לך.
כרגע, אני מרגישה כמו הר געש של זעם.
אבל באמת, זה פשוט מצבור של דברים שמפריעים לי ואני נבוכה לומר אותם כי הם סופר קטנוניים,
ומתחת למבוכה יש בושה ופחד שבסוף יימאס לך ממני.
הוא מחייך אלי.
פרידה היא לא חלק מהתכנית שלי.
אבל רוצה שנעשה פינת קטנוניות?
אני פותחת פה סוגריים קטנים כדי לספר עליה.
את הפינה הזו ייסד אותו איש יקר עליו אני זועמת כעת, מעט אחרי החתונה שלנו:
תראי, הוא אמר אז,
עברנו לחיות יחד.
זה נפלא.
וזה גם פוגש אותנו בהרבה פינות קטנות.
כל אחד מאתנו הגיע מבית אחר. הרגלים אחרים. דפוסים אחרים.
וכל אחד מאתנו צובר לפעמים בבטן עלבונות קטנים שממש לא נעים להתעכב עליהם.
העלבונות האלה מצטברים ומצטברים והופכים להיות הר גדול ואימתני,
ואז מגיעה מריבה כואבת.
אז אני מייסד פה הערב את פינת הקטנוניות:
פעם ביום נשב עם כוס קפה, בנחת,
וכל אחד מאתנו יגיד את כל ההערות הקטנוניות והמעצבנות שעברו לו בראש במהלך היום,
והשני פשוט יקשיב.
מה???? פערתי עיניים
אתה רציני? אין מצב!
כן, אני לגמרי רציני, הוא אמר.
בואי ננסה. מה כבר יש לנו להפסיד?
הכיווצ’וצ’ים ממילא פה.
וככה היינו יושבים, כל ערב,
הוא עם קפה ואני עם תה צמחים,
נושמים עמוק, סופרים שלוש ארבע ו…
מספרים אחד לשני על כל מה שרשמנו בשקט, בפנקס ה”אני צודק.ת ואת.ה פשוט דביל.ית”.
זה היה מפחידדדדד
וגם מצחיק מאוד
וכשהיינו מרוקנים את כל שק הטענות הלב היה מתרחב עוד קצת.
בחזרה להבוקר ולזעם שלי –
פינת הקטנוניות נפתחת בכסא הנדנדה,
עם שתי כוסות מים.
אני בוכה ובוכה ומתביישת וכועסת וצוחקת ומספרת לו על כל הדברים הקטנוניים שכואבים לי.
צודקת, הוא עונה.
אני שמח שאת משתפת אותי.
ואני באמת אשים לב.
בבת אחת הזעם יוצא לי מהגוף,
כמו אויר שבורח מבלון שהתנפח יותר מדיי.
בערב, כשאני מפשירה את הקרח במקפיא,
הוא מגיע לעבוד איתי בלי שביקשתי.
וכל זה מותיר אותי עם שאלה גדולה:
עד כמה האסטרוגן באמת משרת את מערכות היחסים שלנו?
מה היה קורה אם היה לי פחות אסטרוגן בכל שנות הפוריות,
או אם הייתי לומדת מגיל צעיר להיות פחות נחמדה?
מה “המינון הנכון” של הליכה לקראת האחר לעומת תשומת לב מכבדת לרגשותיי וצרכיי?
למה אמא טבע הזריקה לנו מנות גדולות של אסטרוגן לאורך כל שנות הפוריות? מה היא ניסתה ליצור במערכות היחסים שלנו?
בשבילי, זו עדיין חידה;
אבל ההורמונים לא ממש מאפשרים לי להשאר איפה שהייתי פעם.
איך זה אצלך?
*******************************
מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
