אנחנו בימים המתוחים של הפסקת האש במלחמת שאגת הארי,
כשהשגרה מרגישה נינוחה כמו חיים על שפת הר געש עצבני,
ולאחיותיי הגרות בגבול הצפון אפילו הפריווילגיה המדומיינת של הפסקת אש לא קיימת.
מוצאת את עצמי מתקשה לתפקד + מתמודדת עם אשמה על תפקוד נמוך.
אולי זו אשמת הגיל? ואולי דוקא אשמת המלחמה?
אחת העוקבות אחר הבלוג כתבה לי במילים יפות כל כך
שחוסר החשק, תחושת החוסר מסוגלות, הרצון לבהות ולא לעשות דבר –
לא בהכרח קשורים רק להורמונים.
החיים במדינה היפה ומלאת-הכאב שלנו מביאים אותנו לעיתים לתקופות כאלה,
בהן אנחנו פשוט זקוקות לזמן עיכול.
כמו ההרגשה אחרי מנה גדושה של אוכל.
כמו האדמה, שמבקשת שנת שמיטה אחרי שנות עמל.
זה כמו להיחשף למשהו גדול ממך, ולעצור.
לא מזמן קראתי רומן חביב מאת לוסינדה ריילי, בו מתוארת אשה בת 70 שגדלה באנגליה של מלחמת העולם השניה.
החיים שלה מתנהלים על מי מנוחות עד שיום אחד היא נחשפת למידע שהופך על פניו את כל מה שידעה על העבר שלה.
כל עולמה מיטלטל, והיא הולכת הביתה, נכנסת מתחת לשמיכה, ישנה 3 ימים רצופים,
ואחר כך קמה ועוקרת עשבים שוטים בגינה עוד שבוע שלם בלי לדבר עם אף אחד, בלי להתעניין בשלום ילדיה ונכדיה, בלי לענות לטלפון…
בעצם – בלי הזהות הישנה שלה.
מה לעשות, היא זקוקה לזמן רב של עיכול.
רק בחלוף 10 ימים של נתק מהעולם היא קמה לתחיה וחוזרת לתקשר.
קראתי אודותיה וחשבתי עלי, וחשבתי עלינו.
אחד הדברים הכי מורכבים בגיל המעבר הוא שקשה להפריד:
מה מכל מה שקורה לי הינו "באשמת ההורמונים"?
מה קורה לנשים אחרות סביבי?
מה קורה לצעירות ממני?
האם חוסר החשק והמוטיבציה שלי קשורים לירידה באסטרוגן ודופמין, או שזו תגובה נורמלית למלחמה בת שנתיים וחצי שמטלטלת אותנו עד היסוד?
אם זה "רק הורמונלי", איך זה שגם צעירות ממני בעשור או שניים חוות חוסר חשק וכמהות, כמוני, לשבת על החוף ולא לעשות דבר?
מה הקשר בין מה שאני מרגישה לזה שלא קיבלתי וסת כבר מעל 6 חודשים?
טובי הרופאים יגידו שקשה לשים את האצבע וקשה להפריד בין נסיבות החיים לנסיבות ההורמונליות.
ואולי, בעצם, אין צורך להפריד.
כי החיים הם החיים הם החיים.
אני חוזרת עכשיו למחשבות על הקדמדם.
אלכסנדרה ושרני, מחברות הספר עוצמה פראית, לימדו אותי כך:
אחת לחודש, בימים שלפני הווסת, אנחנו מקבלות הזדמנות להתנשל.
מה קרה במהלך החודש, בעצם?
בחצי הראשון שלו בנינו רכיבי זהות; היתה בנו התעוזה, השמחה והחוצפה של הימים הפוריים, והרשינו לעצמנו לחיות, לזרוח, לעוף על החיים, להציע רעיונות ולנוע בקצב מהיר וממכר.
בחצי השני של החודש, אחרי הביוץ, ביססנו את מה שנבנה. אם עד הביוץ עסקנו ברעיונות מזהירים, כעת אנחנו עסוקות בלהוריד אותם לקרקע.
לייצב, לתחזק, לארגן. כפי שאומרת חברתי האהובה קרן לבנה, אנחנו אוהבות מאוד את הזוהר של הביוץ, אבל רוב החיים שלנו הם כביסה-כלים-כביסה-כלים של תחזוקה שוטפת.
ואז, מעט לפני סוף החודש, מגיע שלב הפירוק.
אנחנו נקראות להתבונן על מה שנבנה ותוחזק ולשאול את עצמנו שאלות חשובות וטובות:
- מה מזה עובד?
- מה כבר לא עובד?
- איך אפשר להסתכל על זה אחרת?
זה זמן למשוב כן ואמיץ על מה שעמלנו עליו במשך תקופה.
כעת, מגיע הזמן לעצור.
בקדמדם אנחנו נקראות לשמוט הכל, ללכת לבהות איפשהו, לתת לזה לנוח, לתת לעצמנו לנוח.
כשאנחנו מסרבות לעשות כן, דברים מתחרבשים. זה פשוט לא הזמן שלהם!
אנחנו נקראות כעת לעשות משהו חשוב הרבה יותר מייצור רעיונות חדשים / תחזוק כביסה-כלים-עבודה-בית.
אנחנו נקראות להתאיין (מלשון אָיִּן).
בקצה התהליך, אחרי ההתאיינות הזו, תגיע לידה מחדש יחד עם הדם (או קצת אחריו).
ואנחנו ניוולד בגרסה טובה יותר של עצמנו – וחוזר חלילה.
*************************
בעצם,
זה עובד כמו גולם.
בהתחלה את בוקעת מביצה: זחל קטנטן, מתאמץ לנוע על פני העשב.
אחר כך את גדלה ותופחת,
וברגע של אושר ותחושת מלאות – עושה משהו הפוך מההגיון;
את מייצרת חוט לבנבן ודק ומתגלמת בתוכו.
הו.
עכשיו את גולם.
ובפנים חושך, ושקט, ואין כלום.
מי שיתבונן בך מבחוץ יחשוב לעצמו שאת בעצם כבר לא איתנו.
קשה למצוא בך סימני חיים.
גם את, אולי, לא מאמינה שתחזרי אי-פעם לחיות.
שקט, חשוך, ואת ישנה.
ואז מגיע רגע כזה, רגע שלא יכולת לדמיין,
ואת בוקעת.
את בוקעת מתוך הגולם.
וכשאת עושה זאת –
את מגלה שבתקופת ההתגלמות איבדת את הצורה המקורית שלך
והפכת למשהו אחר.
הפכת לפרפר.
המנגנון הגאוני של מחזור הווסת קורא לנו לעצור, אחת לחודש, להפריש חוט לבנבן, ליצור לעצמנו גולם ולעצור הכל.
מבחוץ זה נראה שאנחנו נרקבות, מתות, לא יכולות יותר לעשות כלום.
מבפנים – זה בדיוק מה שנחוץ כדי להתחיל שוב.
ובגיל המעבר – אנחנו עושות את זה ביג טיים.
הפעם, לא מדובר בהתנשלות מחודש אחד.
מדובר בהתנשלות מחיים שלמים.
הוווווו.
זה ארוך!!!
***
בשלב זה של הכתיבה אני תוהה אם זו המתנה שהעם שלנו זקוק לה.
ההיכרות האינטימית כל כך שיש לנו, כנשים, עם מחזור הווסת, עם מחזור היצירה, התחזוקה,
הפירוק והלידה מחדש עשויה לשפוך אור על רצונם של אנשים רבים כל כך לעצור, להפריש חוט לבנבן, להתגלם ולנוח.
תארי לך דבר כזה.
תארי לך שמתחילה רכבת אווירית מישראל לחופי יוון.
וכולנו, כל העם המהמם הזה, עולים על מטוס, נוחתים בחופים האינסופיים שלה, פותחים שמשיה וכסא נוח ופשוט בוהים. ובוהים. ובוהים.
ובזמן הזה החיווטים במוח מתארגנים מחדש,
מערכת העיכול הפיזית והרגשית שלנו מפרקת לחתיכות קטנות את המאורעות המצמררים שעברו עלינו,
ויום אחד זה קורה –
הצחוק חוזר אלינו,
מישהי מוציאה כדור,
ואנחנו מצטרפים בשאגות למשחק כיפי על החוף.
תארי לך דבר כזה.
עכשיו,
תארי לך שזה בדיוק מה שיקרה לנו אחרי המעבר.
אין מה לומר.
אני מסיימת את הפרק הזה עם מנת אופטימיות.
*************
למעבר לפרק הבא לחצי כאן
מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
