יפה שאת,
החגים,
החגים השנה זה עסק לא פתור.
מקום קשה, כואב, מדמם עדיין,
מלא תחינה, מלא געגוע.
אני בוחרת לפתוח במילותיו
של אלי אליהו:
דָּרוּשׁ כָּל יָכוֹל,
דָּרוּשׁ בִּדְחִיפוּת
מִישֶׁהוּ שֶׁיָּכוֹל
לִסְבֹּל עַד אֵינְסוֹף,
מִישֶׁהוּ לְהָכִיל
כָּל הַצַּעַר
כִּי לִבִּי צַר וּזְמַנִּי
קָצָר, וְכַמָּה חֶמְלָה
אוּכַל לָשֵׂאת
וְכַמָּה בֶּהָלָה, דָּרוּשׁ
מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינוֹ בָּשָׂר
וְאֵינוֹ עָפָר. מִישֶׁהוּ
שֶׁזְּרוֹעוֹ נְטוּיָה
מֵעַל אַדְמַת הַזְּמַן.
עם השיר הזה
אני מסתובבת בחודש האחרון,
ומבקשת להביא אליך
משהו מעל אדמת הזמן.
אבל אתחיל מהתחלה:
בתחילת החודש עשיתי משהו
שלא עשיתי אף פעם:
נסעתי לנתב"ג,
עליתי בגפי על מטוס לרומא –
שכרתי רכב ונהגתי צפונה –
לריטריט בן 5 ימים בטוסקנה,
בו עסקנו
במקורות הקונסטלציה המשפחתית –
עם 5 מרפאים מסורתיים
של שבט הזולו מדרום אפריקה.
נשמע הזוי?
נכון. זה באמת היה הזוי,
משוגע, משמעותי מאוד,
אחר מכל מה שאני מכירה –
וגם דומה, מזכיר, מרגיש בבית.
בו זמנית.
יש כל כך הרבה מה לספר,
אבל האותיות
עוד לא מצטרפות לי למילים.
מתוך בליל החוויות –
ליקטתי 3 תמונות משמעותיות
שהולכות איתי,
ואני מקוה שהן יגעו בלבך
וילכו גם אתך.
תמונה ראשונה
את אף פעם לא לבד
אי-אז במאי האחרון,
כששמעתי על הריטריט
והרגשתי קריאה עמוקה לנסוע אליו,
הרגשתי שאני לא עושה את זה בשביל עצמי:
מאות אנשים ונשים עמדו מאחורי,
צחקו, פטפטו והתרגשו בקול,
וממש התחננו שאסע.
שמעתי אותם מדברים אלי:
"זה אנחנו כאן מאחור,
כל השושלת שלך,
ואנחנו מחכים בכל מאודנו למסע הזה!"
התמונה החזקה שלהם מאחורי הגב
לא הרפתה ממני,
וכשביררתי על כרטיסי טיסה,
זמני רכבות,
ושאר עניינים של העולם הזה –
גיליתי לתדהמתי שמחיר הטיסה
הכפיל את עצמו פי 4
עוד לפני שהספקתי להזמין כרטיס.
הווו!! מה אני עושה עכשיו…?
כבר החלטתי ללכת על זה,
כבר באתי ללחוץ ENTER
ועכשיו המחיר ! אוף!!
עזבתי את המחשב,
עצמתי עיניים,
ואמרתי לכל אותם א.נשים
שעומדים מאחוריי ומחכים –
היי, אתם רוצים שאסע, נכון?
אז בבקשה מכם, תתחילו לעזור.
אני לא הולכת לעשות את כל זה לבדי,
ובטח לא במחיר טיסה מופרך שכזה!
ממש לפני שנרדמתי
ראיתי את אחד הגברים מסתובב אחורה.
הוא הסיר את כובעו והפך אותו,
וכולם הטילו פנימה מטבעות.
צחקתי ונרדמתי.
יומיים אחר כך,
ישבתי עם חברה לקפה,
וסיפרתי לה בעצב שאני לא נוסעת.
היא חייכה והציעה –
מה אכפת לך,
תבדקי שוב את מחירי הטיסה.
גללתי את המסך והוווופפפפפפ –
המחיר ירד חזרה!!!
הם אשכרה באו לעזור לי!!!
ובכן, הרגשתי שזה משמיים
והזמנתי כרטיס.
ביום הראשון של הריטריט בטוסקנה
פגשנו את הסנגומות
(המרפאים השבטיים),
והם אמרו כך:
את לא לבד.
את אף פעם לא לבד.
השאלה היחידה היא
האם את מכירה באמת הזו – או לא.
דרכו של אלוהים לשלוח אליך אהבה,
שלום, שפע ובריאות –
היא דרך אלו שהעניקו לך חיים;
אמות-אמהותייך, אבות-אבותייך,
אלו שהיו כאן קודם,
וחיו למענך –
כדי שהשושלת תמשיך להתקיים,
כדי שאת תגיעי לעולם הזה.
הם כאן כדי לתמוך בך
ולהעביר לך את אהבת הבורא.
הם כאן כדי לעזור.
לפיכך,
עליך לפתוח כל בוקר בתפילה אישית,
לקרוא להם –
כמו שילדה קוראת להוריה –
לבקש את עזרתם המפורטת,
ולאחר מעשה –
להודות להם על התמיכה.
האזנתי ברוב קשב וצחקתי,
מרגישה שהרעיון הזה דילג אחורה
בזמן ובמרחב
והגיע עד אלי הביתה
באותו ערב בו גיליתי שמחיר הכרטיס האמיר.
איך תרגישי אם תסתובבי בעולם
בתחושה שיש לך גב?
איזו חוויה משמעותית זו תהיה עבורך
לדעת,
ממש לדעת,
שאת לא לבד,
שיש מי שדואגים לך,
שיש מי שרוצים בטובתך
(כן, גם אם הם כבר לא כאן בגופם.
גם אם מעולם לא פגשת אותם
ואפילו שמם כבר נשכח)?
כל מה שאת מתבקשת לעשות –
זה לבקש.
תמונה שניה
טקס תפילה
הטיסה התקיימה ב-1.9.2024.
יום טעון לכל הדעות.
בדרך לנתב"ג מתפרסמת הידיעה
אודות 6 החטופים
שנרצחו במנהרה וגופותיהם חולצו.
הרכבת נוסעת באווירת נכאים,
הדמעות נוטפות על המושב.
חושבת על כרמל, הירש, עדן, אלמוג,
אלכס ואורי.
כמה כאב.
מוזר לטוס בתקופה כזו,
ועל אחת כמה וכמה ביום כזה.
מוזר לנחות במציאות אחרת.
כמה ימים אחר כך,
כשבארץ מתקיימות הלוויות והפגנות,
אנחנו מקיימים שם טקס תפילה.
כפי שאת יכולה לראות בתמונה,
הטקס כולל הבאת מנחות מזון,
הדלקת 7 נרות סמליים
(נכון, זה באמת נראה כמו חנוכיה)
ועוד ועוד –
אבל השיא שלו מגיע בתפילה אישית,
כל אדם בשפתו.
בריטריט השתתפו כ-50 איש
מרחבי העולם.
דמייני לך את זה –
50 איש מדליקים נרות ואז מתפללים,
בקול,
איש איש בשפתו,
ומבקשים על החיים, על הילדים,
על תיקון עולם.
אני יושבת מול הנרות,
חושבת על הילדים שלי,
על מה שאני מודה עליו
ומה שזקוקה לו,
ואז בוקעת ממני תחינה עמוקה, בקול:
אני מבקשת מה-ANCESTORS שלי,
אבות-אבותיי ואמהות-אמהותיי
ללכת ל-ANCESTORS
של כל מי שעדיין חטוף בעזה,
ולהזכיר להם –
אלו הילדים שלכם!
הורים אמורים לדאוג לילדים שלהם!!
לכו תוציאו אותם משם!!
רדו דרומה,
היכנסו למנהרות, למחילות,
לבתים החשוכים,
ותוציאו את הילדים שלכם משם!
התפילה הופכת לבכי –
ולתמונה חזקה,
כמו יציאת מצרים,
משפחות משפחות נכנסות פנימה
ומושות מן השאול
את האחיות והאחים שלנו.
האנרגיה בחדר חזקה,
מרחב התפילה עוצמתי מאוד,
ומשהו בשפות הזרות
מאפשר להתפלל בקול,
תפילה אישית,
בלי שמץ של מבוכה.
אני בוכה והלב שלי מתמלא בתקוה,
שזה אפשרי,
שזה יכול להיות כבר מחר.
אמן.
תמונה שלישית
ריקוד תודה
הריטריט הופך עוצמתי יותר מיום ליום.
טקסי התפילה, הכוונה, האכפתיות,
הדאגה לתיקון עולם –
הם ממלאים את הלב בתחושה
שיש סיכוי.
בערב האחרון מחלקים
מארגני הריטריט –
נסיה לניאדו וישי גסטר –
מתנות לסנגומות,
שעשו מאמץ על-אנושי,
טסו במשך יומיים מדרבן עד בולוניה,
וחלקו איתנו בנדיבות רבה
מהמסורת שלהם –
כשהם רחוקים מהאדמה, המשאבים,
הבית והמשפחה.
כשמגיע תורה של ליליאן לקבל מתנה,
נסיה נעמדת מול כולנו ומספרת
שהיא לא ידעה מה להעניק לאשה הזו.
צודקת…
לדעתי,
ליליאן היא המקבילה האפריקאית
למלכה אליזבת.
אשה מרשימה,
מלאת חוש הומור וחכמת חיים,
עם שכל חריף ונסיון עשיר.
מה כבר אפשר להעניק לאשה כזו?
נסיה ממשיכה לספר:
התלבטתי מאוד
והרמתי טלפון לאיזה,
חברתי משכבר הימים.
איזה הרהרה בדבר ואז הבריק לה רעיון:
אפשר להעניק לליליאן את המעיל
שהיה של אמא של איזה!
מעיל פרווה איטלקי, מעולה,
שנשמר היטב.
זו מתנה שווה מאוד עם ערך רגשי
ומסורתי,
וזה מרגיש כמו המעשה הראוי.
הן מוציאות את המעיל מהשקית ומוסרות אותו בהתרגשות רבה לליליאן.
ליליאן לא מאבדת את העשתונות –
היא נעמדת על רגליה, לובשת אותו (מסתבר שהוא בול במידה שלה),
צוחקת, מזילה דמעה,
מסתכלת על איזה ואומרת לה –
אני רוצה להראות לך עד כמה המתנה שלך מרגשת ומשמחת אותי.
אני רוצה להראות לך את זה עם כל הגוף שלי.
ולכן, אני ארקוד עכשיו.
היא מסתובבת לאחור –
הסנגומות יושבים שם בשורה,
והיא מבקשת מהם לשיר איתה שיר מסורתי.
הם שרים יחד והיא רוקדת.
היא בת 57, והיא רוקדת.
כל הגוף שלה שמח,
ואני משתוממת מהיכולת האפריקאית לחיות בתוך הגוף
ולהביע דרכו, גם בגיל מבוגר,
את באר הרגשות המבעבעת.
הלוואי עלי ולו קמצוץ מזה.
*****************************************************
בנסיעה הביתה
אני מתקשה למצוא מילים,
מתפללת לזכור לבקש עזרה, להתמך,
להרגיש שאני לא לבד.
שאני אף פעם אף פעם לא לבד.
גם את, אחותי. גם את לא לבד.
הסתובבי אחורה רגע.
השושלת שלך עומדת שם, גאה בך,
מריעה לך,
שמחה שאת חיה,
שמחה שאת כאן.
הם נמצאים כאן, מעל אדמת הזמן,
והם איתנו, גם כשאנחנו שוכחות.
מעבר לכל מה שה-7.10
עולל לנו כחברה,
אני מרגישה שהוא שמט את הקרקע
תחת היכולת להתפלל.
משהו בתפילה הפך (עבורי) לתפל,
ציני, מיואש.
יש עם מי לדבר שם למעלה?
יש מי שמגן, שומר, מציל?
באמת יש שם?
ואם כן, איפה הוא היה?
לאורך השנה הזו הלכתי מטולטלת,
מנסה למצוא מילים,
לרוב מוצאת שתיקה.
עד טוסקנה נסעתי כדי להזכר
שגם במציאות הקשה ביותר
לא אבדה הדרך לזעוק, לצעוק,
להשמיע קול שופר,
לקוות, לייחל, לדמיין עתיד טוב יותר,
להחזיק את התמונה שזה אפשרי,
שהחטופים חוזרים אלינו,
שהחיילים שלנו נרפאים מפצעיהם,
ואפילו רחוק יותר –
שיש גאולה בעולם,
שהיא יכולה לבוא,
שיבוא יום בו יגור זאב עם כבש
ונמר עם גדי ירבץ,
ואנחנו,
בניהם ובנותיהם של יצחק וישמעאל
כורעים יחד ברך בתפילה בהר הבית.
נשמע מופרך… נכון.
ובכל זאת.
כי את היכולת לייחל –
אותה אני לא רוצה להעניק יותר לשונאינו.
********************************************
במעבר חד.
הפסל הזה פשוט עמד לו במרכז הכיכר
בכפר הקטן פיאנצה בטוסקנה.
תראי איזו אשה מלאת חמוקיים,
קפלים ושומן אמיתי!
כמה יפה היא! כמה היא נוכחת!
לא יכולתי להתאפק…
צילמתי מכל זוית אפשרית 🙂
************************************************
מה עוד מתרחש?
בהתרגשות גדולה פתחנו את מחזור ב'
של הקורס הנפלא על וסת.
הצטרפו אלינו מעל 140 נשים –
ומה אני אגיד לך –
האנרגיה המתרגשת, מפזזת,
שמחה ומתלהבת עברה דרך המסכים
והיתה מדבקת מאוד!
מתבאסת שפספסת?
עדיין אפשר להצטרף!
עם ההצטרפות תקבלי גישה להקלטת שני המפגשים שכבר התקיימו.
כדאי לך להשלים אותם ולהצטרף אלינו און-ליין,
כדי שתוכלי להגיב ולשאול שאלות גם תוך כדי הקורס.
ההצטרפות מכאן.
************************************
אני חוזרת אחורה בזמן אל החודש הראשון של המלחמה.
נזכרת שלא ידענו
איפה לשים את נפשנו.
נזכרת שלא ידענו איך להניע, אם בכלל,
את קורס ההכשרה דיאלוג עם הרחם,
בעודנו מג'נגלות בין מילואים, ילדים, הכנת ארוחות לחיילים והתקפי חרדה.
אני נזכרת בטלפונים שהתחלנו לקבל
מהתלמידות בקורס,
שביקשו בכל מאודן – בואו נתחיל.
אנחנו זקוקות לזה.
אני זוכרת כמה פחדנו, התלבטנו,
שאלנו שאלות –
ואז…. בצעדים מהוססים קפצנו פנימה,
ונזכרנו שאפשר,
גם בתוך מלחמה איומה ולילות טרופים,
לייצר כמה שעות של שפיות, של חום אנושי,
של ריפוי ובריאות ואפילו אפילו
קצת צחוק ושמחה.
בדיעבד מסתכלת אחורה ומודה:
המלחמה דחפה אותנו קדימה,
לא אפשרה לנו להתבזבז על שטויות,
והקורס פעל כמו קסם.
בסוף השנה שלחנו לדרך
מעל 20 בוגרות חכמות לב
להביא רפואה לעולם דרך שיח קשוב,
כנה ולא שיפוטי עם הרחם,
ודרך מגע אוהב: עיסוי רחם מסורתי.
אנחנו גאות בכל אחת מהן.
מחזור ז' של הקורס מתוכנן בעזרת השם אמן אמן אמן
להפתח אחרי החגים,
ובשל צוק העיתים
התפנו בו מקומות ספורים.
אם את עוסקת בטיפול והקורס קורא לך,
כתבי לנו בהקדם.
פרטים נוספים כאן
*****************************************
אני גאה להציג כאן תכניות יפהפיות
של שתיים מבוגרות הקורס
את התכנית היפה הזו, שתתקיים במתכונת דיגיטלית עם יחס אישי,
יצרה ליזה ארזואן – נטורופטית ומעסת רחם עם שלל תארים נוספים,
וכשהיא סיפרה לי אודותיה ביקשתי ממנה לשלוח לי פרסום –
כי לטעמי זה גאוני.
ליזה תלמד תזונה בהתאמה למחזור החודשי, צמחי מרפא מותאמים לשלבי החודש השונים, עיסוי רחם עצמי ועוד ועוד.
התוכנית נמכרת עכשיו ב-250 ש”ח בלבד, והיא צפויה להתחיל בסוף החודש.
הסתקרנת? כאן תוכלי למצוא פרטים נוספים,
ומכאן תוכלי להתכתב עם ליזה ולשמוע ממנה עוד.
*******************************************
את המסע המרגש והעשיר הזה מנחה עם אסתר להמן דנה לוי – גם היא בוגרת הקורס דיאלוג עם הרחם.
כל כך התרגשתי, שביקשתי גם ממנה לשלוח לי פרסום,
והרי הוא לפניך.
פרטים נוספים תוכלי לקבל דרך או ישירות בטלפון:
דנה – 0502125200
אסתר – 0546346542
*****************************************************
עוד דבר חדש קרה לאחרונה:
מיכל פרינס ואני פתחנו זום,
והקלטנו שתי שיחות על נושאים חשובים:
הראשונה הינה שיחת מבוא ללימודי מודעות לפוריות,
או ליתר דיוק – מודעות למחזוריות.
בשיחה ניסינו להבין יחד למה המעקב המחזורי חשוב כל כך,
ואיך הוא משנה חיים – באופנים מרחיקי לכת.
הנה היא כאן.
השיחה השניה עוסקת בנושא רגיש ולא מאוד מדובר –
חופת נידה,
והיא מיועדת לכלות שומרות הלכה – וגם לאמהות שלהן,
למדריכות כלות ומדריכי חתנים ולכל העוסקים בתחום.
תוכלי למצוא אותה כאן.
***************************************************
בפרוש השנה החדשה,
אני רוצה לצעוק בכל לבי:
תכלה שנה וקללותיה.
תחל שנה וברכותיה.
נדמה שמעולם
לא היו המילים הללו רלוונטיות יותר.
שנזכה לראות עוד היום
את חטופינו חוזרים הביתה,
את חיילינו נרפאים מפצעיהם,
שנזכה לריבונות, לחיים, לשלום,
לימים יפים על האדמה הזו.
באהבה,
עינת
