תמונה א':
יושבת עם יעלי לקפה.
שתינו מזהות צורך עמוק לנשום קצת אוויר.
אוקי, בואי ניסע לכמה ימי טיול, אני מציעה לה.
יאללה, היא זורמת.
בודקות אפשרויות, פותחות יומנים,
ו…
אני לא יכולה.
מה את לא יכולה,
היא שואלת
אני לא יכולה לקחת כמה ימים.
היומן שלי עמוס עד להתפקע.
*
תמונה ב':
זה מוצאי שבת,
יושבים לנשנש משהו
ופתאום
הפסקת חשמל יישובית.
בבת אחת חושך מצרים.
ממשיכים לנשנש בחושך,
מדליקים נר
אחת הבנות אומרת
דוקא נחמד ככה.
אם לא היה לנו חשמל,
היינו פשוט חיות עם
אור השמש והירח,
הולכות לישון עם אור אחרון,
קמות עם אור ראשון.
מעניין איך היו נראים
החיים שלנו.
*
תמונה ג':
פעם פגשתי נערה צעירה
שסיפרה לי שביום בו הווסת שלה הופיעה,
התבטלו לה כל התכניות
ובמקום להיות על הרגליים מבוקר עד ליל
היא מצאה את עצמה נמרחת על הספה
כל אחר הצהרים.
נו, זו הרחם שלך,
חייכתי אליה.
היא ארגנה את זה עבורך.
מה?
העיניים היפות שלה נפערו
את רצינית?
כן, עניתי.
אני מכירה את זה מקרוב.
כשהווסת שלי עומדת להגיע
הרחם מזהה את זה
עוד לפניי,
מבטלת עבורי את היומן
ושולחת אותי לחופשה קצרה עם עצמי.
זה קורה לי ולמרבית החברות שלי.
וואי, היא ענתה לי
אבל איך היא מתאמת את זה עם העולם??
וואלה לא יודעת, אמרתי.
זה סוג של קסם.
*
כשאני אוספת את
התמונות הללו
אני פוגשת במבוכה רבה
את הצורך התרבותי הנואש הטבוע בי
להוסיף עוד ועוד שעות עבודה,
התנדבות ופעולה,
בשעה בה החיים בנויים
על פי מקצב מחזורי.
שמה לב שכמה שלמדתי
לעצור, לנוח, לשהות,
להמתין ולבהות בחלל –
יש לי עוד הרבה מה לתרגל.
וואלה.
מזל שהרחם שלי עוד מקפידה
לבטל עבורי את היומן
בזמן בו אני מנסה
להמשיך בכל זאת.
בימים אשר כאלה,
כשלא ברור לכמה וסתות עוד אזכה במהלך חיי,
אולי הגיע הזמן שאגדל
עוד קצת ואוריד הילוך.
מסמסת ליעלי:
יאללה.
בואי ניקח כמה ימים.
