אתחיל בגילוי נאות.
פורים זה חג שאני לא יודעת מה לעשות איתו.
מאז ומתמיד לא נוח לי עם אלכוהול.
הבלאגן והשכרות פחות בקטע שלי.
ככה שכשפורים מתקרב,
אני מעדיפה לצאת לטייל בשדות פורחים ולחשוב על… פסח.
אבל השנה קרה לי נס.
בליל פורים התגלגלתי איכשהו למסיבת ריקודים קטנה,
וכשהתעייפו לי הרגליים התיישבתי על הברכיים של אשה צעירה וחכמה ושמה תמר.
קשה לי עם החג הזה, אמרתי לה. מאז המלחמה קשה עוד יותר.
באמת ? היא מרימה גבות
אני מתה על החג הזה!
מה יש לאהוב בו, אני שואלת, חג נאחס, אסתר נשארת שבויה בכלוב של זהב,
כולנו נשארים בגלות, בואי, אנחנו חוגגים איזה רגע קטן של – לא הרגו אותנו, בתוך מציאות דפוקה…
נו, תמר עונה לי, זה בדיוק מה שאני אוהבת.
פסח זה חג של גאולה עצומה. נקרע הים. עם של עבדים יוצא אל החופש. זו גאולה טוטאלית ורחוקה.
אבל פורים – פורים הוא המציאות עצמה.
פורים הוא החיים.
יש ניסים. יש נאחס. הם הולכים ביחד.
תראי אותנו, היא ממשיכה. אנחנו חיות פה. יש המון שכול. יש קטועי גפיים.
יש חטופים. ועדיין יש חמאס. ויש גם טוב לב, אכפתיות, התגייסות, המון אהבה.
המזרח התיכון משתנה.
זו המציאות. היא תמיד גם וגם. ומה שנראה לנו כמו רע – מסתבר שהוא טוב. ולהיפך. וזה מתהפך שוב..
פורים חוגג את המציאות, תמר אומרת לי, ולכן אני כל כך אוהבת אותו.
אני מקשיבה לה, הלב שלי מתנחם, ועולות לי שתי מחשבות:
האחת, וואלה. יש איזו ילדה תמימה בתוכי שמדמיינת גאולות נוסח וולט דיסני / יציאת מצרים.
זה נכון. והילדה הזו מתאכזבת שוב ושוב כשהיא נוחתת למציאות של החיים.
השניה, מה כבר נותר לנו לעשות במציאות כזו?
לחבק, להעניק משלוחי מנות, להזמין לארוחה, להפיץ אור. זה מה יש.
אני מניחה על תמר ראש יגע ומודה לה.
יש מצב שאתחיל לאהוב את פורים.
