לא מזמן פגשתי אשה צעירה שמחפשת את התשוקה שלה.
"כשהייתי ילדה", כך היא אמרה לי,
"אמא שלי נהגה לומר –
למה את רוצה דברים לא אפשריים?
אין מה לרצות את מה שאי-אפשר לקבל!
כך שבכל פעם שמתעוררת לי איזו תשוקה קטנה,
קרואסון חמאה, קפה טעים,
טיול בטבע – אני מייד "מכבה" אותה,
כי אין מה לרצות את מה שאי-אפשר.
עכשיו, כשאני כבר לא ילדה,
אני מחפשת את היעוד והתשוקה שלי בעולם הזה,
מחפשת ולא מוצאת,
מתנסה בזה או בזה, נשארת מתוסכלת…
מה אני רוצה?
מה הרצון העמוק שלי?
הלוואי והייתי פוגשת אותו!"
כך היא ישבה מולי, צעירה ויפה עד מאוד,
ואני הרהרתי בצער בכך שאמא שלה חיברה, בטעות,
בין תשוקה למימוש.
לא כל תשוקה מתממשת.
ולא כל תשוקה חייבת להתממש,
למעשה,
רוב תשוקותינו פשוט רוצות מקום,
וכשהן מקבלות אותו –
הן מעודדות מעצם קיומן את תשוקת החיים הגדולה להופיע.
איך אני יודעת?
כי כך זה עובד במעבדת התשוקות שלנו – השחלות.
בכל חודש מבשילות בתוכנו תשוקות חדשות.
במסע הארוך אל עבר הביוץ,
אנחנו מבשלות על אש קטנה כמה וכמה זקיקים – ובתוכם ביציות.
הזקיקים גדלים, מבשילים, מתפתחים ו…
רק אחד מהם יגיע לכדי ביוץ.
קולטת את זה?
בכל חודש אנחנו מבשילות הרבה זקיקים,
ורק אחד מבייץ בסופו של דבר.
האין זה בזבוז משווע?
מסתבר שלא!
כל הזקיקים החביבים הללו שגדלים בשחלה
מפרישים אסטרוגן.
האסטרוגן עוזר להם להמשיך להתפתח –
אבל הוא עוזר בעיקר לזקיק המפותח ביותר לגדול עוד ועוד –
ובסופו של דבר לבייץ.
כלומר,
אותו זקיק נהדר שיגיע לכדי ביוץ
נשען על כל החברים שלו, שעושים תהליך דומה אך איטי יותר –
ולא מגיעים לכדי מימוש!
הוא נעזר באסטרוגן שהם מפרישים כדי להתפתח!
הוא נעזר בהם כדי לצאת לאור!
זה אחד הרעיונות המבריקים של הבריאה:
כדי לטפח בתוכך תשוקה גדולה שבסופו של דבר תבייץ –
תני מקום לתשוקות הקטנות שבך.
כן, גם אם הן לא מגיעות כלל לידי מימוש.
גם אם את "רק" שמה לב אליהן,
מרגישה אותן בגוף,
אומרת להן – שמתי לב, ראיתי אתכן, ואתן יפות כל כך.
עצם זה שאת נותנת להן מקום –
עוזר בדרך פלאית וכמוסה לתשוקות הגדולות של חייך להבשיל לכדי מימוש.
אז בואי נרים כוסית
לחיי כל התשוקות הקטנות שבדרך.
לחיים.
לחייך.
