אשה יפה ומעוררת השראה שכמותך,
אני מבקשת לספר לך הפעם
על כמה נשים אמיצות
שחולקות סיפור דומה,
שבוודאי משותף לנשים רבות נוספות:
סיפורה של האשה הנדיבה.
האשה הנדיבה
פעם אחת היתה אשה
שאהבה מאוד את העבודה* שלה.
(*ניתן להחליף את המילה עבודה במילים אחרות כרצונך.)
היא ראתה בה את שליחות חייה.
כל יום העבודה היתה באה,
מטפסת על האשה,
מתנדנדת על הענפים ואוכלת תפוחי-אשה,
וכשהיא היתה מתעייפת,
היא היתה נרדמת בצילה של האשה.
והעבודה אהבה מאוד מאוד את האשה.
והאשה היתה מאושרת.
אך הזמן חלף לו,
והעבודה גדלה וגדלה,
ודרשה יותר ויותר תשומת לב.
וגם האשה גדלה וגדלה.
היו לה עוד עניינים לטפל בהם,
ועוד תשוקות שהיא הותירה מאחור
ליום בו יהיה לה זמן,
ש…אף פעם לא הגיע.
יום אחד העבודה היתה גדולה כל-כך,
שהאשה פשוט לא יכלה יותר.
היה לה כבד מדיי,
העבודה שלה דרשה יותר מדיי
אבל היא לא יכלה לעצור,
כי זו שליחות חייה
וחוצמיזה,
מי ומה היא עוד תוכל להיות בלי העבודה הזו?
אז היא הכפילה את האספרסו שלה.
אם רק אשתה קפה חזק יותר,
היא חשבה,
אני אוכל להמשיך עם העבודה
שאני כל כך אוהבת,
שהיא הייעוד שלי,
שהיא שליחות חיי.
לתדהמתה,
הקפה החזק מאוד שהיא שתתה
גרם לעיניים שלה להיעצם
והיא מצאה את עצמה מתעפצת באמצע יום עבודה.
איזו מבוכה.
היא הכפילה שוב את כמות הקפה,
והפעם – במקום לשתות כוס אחת –
שתתה שתיים רצופות,
אבל באופן מוזר ומעצבן
הקפה רק הפך אותה עייפה יותר.
בלית ברירה היא הניחה ראש ונרדמה,
והתעוררה אחרי שעתיים,
ערנית ומלאת קצת יותר כוח.
בחיים זה לא קרה לי,
היא אמרה לעצמה.
בחיים קפה לא הרדים אותי!
מה שקרה לה, בעצם,
זה שבלוטות האדרנל שלה נשחקו מעומס עבודה.
העבודה דרשה ממנה עוד ועוד
הקפה סחט אותן עד הקצה של הקצה
וזהו. היא פשוט קרסה.
זה כמו בעבודת אדמה.
נניח שיש לך שדה.
נניח שחרשת אותו וזרעת בו תירס.
לשמחתך צמח לך תירס נהדר.
ובשנה שלאחר מכן זרעת שוב תירס.
ושוב צמח תירס נהדר.
ושוב.
ושוב.
אבל אז…התירס הפסיק לצמוח.
כמות המינרלים באדמה הדלדלה כל כך
שהיא הפכה לאבק
ובמקום להצמיח עוד ועוד יבול
היא פשוט שבקה חיים.
כמו באירוע הקשוח של קערת האבק,
גם בנפש של האשה הזו
לא נותר מה שיצמיח כוחות חדשים.
האשה היפה הזו,
שעבדה בעבודה נהדרת, חשובה ומשמעותית
עצרה רגע לחשוב.
מוזר, היא אמרה לעצמה.
ככל שאני מתאמצת יותר –
ככה אני מתקדמת לאט יותר.
כמו בסיפור עליסה בארץ הפלאות,
נדמה שאני הולכת על מסוע שמוביל אותי בכיוון ההפוך.
ובשלב הזה המוח של האשה כבר ממש התחרפן.
מה אני אעשה עכשיו? היא ייבבה מול הראי
מי אני בלי העבודה שלי?
מי אני בלי שליחות חיי?
מי אני בלי ההגשמה הזו??
ואז היא עשתה משהו שהיא מעולם לא ניסתה.
היא הסתובבה אחורה על המסוע,
ובמקום להאיץ – האטה
ו ה א ט ה
ו ה א ט ה
ע ד ש נ ע צ ר ה
אני לא יודעת מי אני בלי העבודה שלי,
היא אמרה.
אני גם לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן.
אבל אני חייבת לעצור.
אני חייבת לעצור ולהזכר
שאני אשה מגוונת ועשירה יותר ממה שחשבתי על עצמי.
יש בי עוד תשוקות, רצונות ושאיפות,
יש בי עוד מתנות להעניק לעולם ולקבל ממנו,
יש בי יותר מאשר העבודה שלי.
היא המשיכה לעצור,
ממתינה שהמינרלים באדמה שלה יתחדשו,
ממתינה שהין יתהפך חזרה ליאנג
והכוח ייבנה בה מחדש.
**************************************************
פגשתי כל אחת מהנשים האמיצות הללו בנסיבות אחרות לגמרי
ונזכרתי באחד הספרים הטובים והחכמים שקראתי –
אגדות המוות ההפיך,
העוסק בדכאון ככוח מרפא, מאת סימונה מצליח-חנוך.
כדי לסבר את האוזן אגלה לך
שזה ספר שראוי לזכות בפרסים מתחומי
הפסיכולוגיה, הספרות והרפואה גם יחד
והוא מהווה כלי ריפוי בפני עצמו.
לכן,
מה רב היה צחוקי כשגיליתי על כריכתו הפנימית את זה:
את עשירה יותר מהשליחות המקצועית שלך,
רציתי לומר לאשה הזו.
את מגוונת יותר, אפילו ממנה,
ומותר לך,
יחד עם כל התארים, הנסיון המקצועי והידע שצברת
לעשות משהו לגמרי לגמרי לגמרי אחר,
ולהתייחס לעצמך, כמו סימונה,
עם קצת פחות רצינות.
**********************************************
גם אני הייתי פעם אשה אמיצה כזו.
אבל במקרה שלי, זה לא הגיע מתוך אומץ.
אחד הדכאונות אחרי לידה שחוויתי גרם לי לעצור הכל.
שנה אחרי לידה, פשוט לא יכולתי יותר לעשות
שום דבר ממה שכבר עשיתי.
לא יכולתי להנחות שום קבוצה נוספת,
לא יכולתי לפגוש שום אשה נוספת.
וככה, בוגרת תואר שני,
הלכתי לעבוד ברפת.
קמתי לחליבות בוקר,
ניקיתי שקתות וטיפלתי בעגלים.
פרות הן בעלי חיים רגישים.
הן מזהות היטב אם את בלחץ או מתח נפשי,
וזה גורם להן להלחץ גם ו…
לחרבן לך על הראש. בכמויות.
אז ככה, בדרך הקשה,
למדתי שכדי לנקות פחות חרא מהראש
אני צריכה לנקות יותר חרא מהלב.
שעות החליבה הפכו לשעות מדיטטיביות
וככל שהתחזקתי יצאתי מהן נקיה יותר
(דו-משמעית).
כן, הייתי בוגרת תואר שני ומנחת קבוצות ודולה
ומדריכת הכנה ללידה ועוד מלא דברים ממש חשובים ומצילי עולם.
והלכתי לעבוד ברפת.
במקרה שלי, זה לא נבע מאומץ.
האדמה שלי היתה מאובקת כל כך
ששום דבר לא יכל לצמוח עליה,
ואני עשיתי הפסקה והלכתי להציל את נפשי.
אחר כך חזרתי לעבודה החשובה והמשמעותית שלי.
אבל עד היום אני אסירת תודה
לעבודה החקלאית שאפשרה לי להחלים –
ולגוון את קורות חיי (וגם להמנע מחלב ניגר, לנצח).
לכן, כשפגשתי את הנשים האמיצות הללו
(גילוי נאות – אחת מהן היא אחותי),
נזכרתי ברפת
והתפללתי בשבילן שהן יזכו לעשות צעד
עוד לפני שהאדמה תיהפך לאבק.
אחותי קפצה למים.
האחרות פוסעות לשם ברגעים אלו ממש.
אני נשארת פעורת פה מול האומץ,
ותוהה איך יראה העולם שלנו
אם נרשה לעצמנו לשים את הטייטלים בצד
ולהקשיב ללב, לאדמה, למה שיש.
************************************
ועכשיו לעניינים אחרים
מעל 400 נשים עפו על הידיעה המשמחת ורכשו את הספר עצמה פראית.
הספר הנהדר הזה, שקראתי בזמנו באנגלית ותרגמתי לסדרת הרצאות,
מופיע סוף סוף במהדורה בשפת הקודש.
אני מלאת הכרת תודה לגליה רונזטל, שיזמה ודחפה לתרגום הספר,
לנועה ברקת על התרגום ולבית ההוצאה לאור אדמה – בית לחכמה נשית מתחדשת.
לפעמים חלומות מתגשמים.
בימים אלו נחת אצלי משלוח הספרים הטריים מבית הדפוס,
והם נשלחים לכל המזמינות.
קיווית להזמין ספר ופספסת?
לא נורא. יש אצלי כמות מוגבלת של עותקים נוספים.
אפשר להזמין מכאן – ולקבל ספר בדואר רשום 🙂
ואפשר להזמין את הספר + גישה לסדרה המצוינת מביאות גאולה לעולם
+ ההרצאה המעולה אביב שני במחיר מיוחד מכאן.
*****************************************
גם לך יש בנות או תלמידות בגיל ההתבגרות?
גם אותך מעסיקה השאלה כמה שעות הן עוד יעמדו מול הראי?
גם את ממש, אבל ממש, מייחלת לזה שהן יאהבו,
יוקירו ויעריכו את הפלא שנקרא הגוף שלהן?
גם את נבוכה שם, לעיתים, ולא ממש יודעת איך לגרום לזה?
בואי נהיה בזה ביחד!
תמר אוחנה ואני מעניקות שיחת מתנה לאמהות למתבגרות,
ולנשות חינוך לאותם גילאים,
וככל שאנחנו עמלות על הכנתה
מתפוצץ לנו המוח ממה שמתגלה בפנינו.
אל תפספסי.
יום שלישי, מייד אחרי שבועות,
וכן, גם אם את לא פנויה –
ההקלטה תישלח אליך להאזנה בזמן שנוח לך.
********************************************
דיאלוג עם הרחם –
קורס הכשרה למטפלות בעיסוי רחם מסורתי
למטפלות שבינינו:
המקומות בקורס ההכשרה דיאלוג עם הרחם
הולכים ומתמלאים במטפלות עתירות נסיון, חכמות לב ורגישות
שיוצאות איתנו למסע שנתי.
הקורס עוסק בהכשרת מטפלות בעיסוי רחם מסורתי
ובכלים רבים נוספים לדיאלוג עם הרחם
מתוך שקט וכבוד, אדמה ושמיים,
חיבור בין עולמות ואהבה טהורה.
אנחנו מזמינות אליו נשים שעשו דרך בעולם הטיפול
המעוניינות לעלות קומה בהכשרתן המקצועית
ולהזכר בשפה עתיקה הטמונה בשורשי ידיהן ובנשמתן.
הקורס מתוכנן ב"ה להתקיים באילניה (גליל תחתון),
החל מסוף אוקטובר.
הראיונות בעיצומם!
***************************************
ד"ר מיכל פרינס עושה זאת שוב:
פודקאסט מעיף ומעורר מחשבה,
המיועד, הפעם, לחברה החרדית.
************************************************
באחת הנסיעות האחרונות שלי
האזנתי לפרק הראשון מתוך פודקאסט חדש אודות גיל המעבר.
אהבתי במיוחד את עשר הדקות האחרונות של הפרק,
והן הזכירו לי סרט חדש בנטפליקס
בשם נונה,
אודות אדם אמיץ שפותח מסעדה
ומזמין אליה סבתות שישמשו בתור שפיות,
ויביאו את העושר התרבותי והאהבה שלהן אל התבשילים.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי,
כך שאני ממליצה לא לכבות את המסך כשהוא נגמר
ולהמתין עוד רגע –
יחד עם הכתוביות מובאים קטעי וידאו אותנטיים ומרגשים מהמסעדה עצמה.
אני מביאה את זה לכאן
כי כולנו בדרך אל עבר התואר הנפלא סבתא
וגיל המעבר הוא תחנה משמעותית בדרך
***********************************************
זאת חני גולד.
חברתי ללימודי גינקוסופיה,
מכשפה טובה ואשת מקצוע מעוררת השראה.
בשנים בהן העמקתי בעיסוי רחם,
חני העמיקה בעולם אובדני ההריון.
אני מבטיחה לכתוב על זה עוד בהזדמנות אחרת,
אבל כרגע,
רוצה לספר לך שהאשה החכמה הזו והצוות הנפלא שלה
הפיקו קורס לטיפול עצמי בעזרת עיסוי רחם וכלים נוספים.
אני ממליצה להכנס ולהרגיש מה זה עושה לך בבטן 🌻
*********************************************
יֵשׁ לִי חֲלוֹם
שֶׁהַקֶּצֶב הַנַּפְשִׁי
הַמַּצָּב הַגּוּפָנִי
וְעִדְכּוּנֵי הַנּוֹכְחוּת
שֶׁלִּי
יִתְאַרְגְּנוּ מְסֻנְכְּרָנִים
עַל לוּחַ הָעֲבוֹדָה.
ענת הילר
ועד שנפגש,
מתפללת שחג השבועות יביא בכנפיו בשורות טובות
של החלמה, ריפוי, תעצומות נפש וגדילה.
שנזכה לראות את כל חטופינו חוזרים הביתה, בשלום,
ושזה החג האחרון בו נאלץ להתפלל על כך.
באהבה,
