תשובה קדמה לעולם

אני מסיימת טיפול. על צג הטלפון מופיעה שיחה שלא נענתה ממיכל פרינס.
– מה קורה? אני חוזרת אליה
– את בנהיגה? את יושבת? היא עונה לי
– אני יושבת? קרה משהו?
– אני רוצה לשלוח לך משהו ואני צריכה שתשבי, היא אומרת
– זה טוב או רע? אני שואלת אותה
– למה את חושבת שזה רע? היא עונה לי
– כי אמרת לי לשבת 🙃.

בינתיים אני מוצאת איפה לשבת,
פותחת את הווטאספ ופוגשת את צילום המסך המשוגע הזה.
צדקה שאמרה לי לשבת.
כל הגוף שלי רועד.
במשך דקות ארוכות שתינו מייבבות מול המסך.

האישה האמיצה הזו מבקשת שכל העולם ידע –
ואכן בתוך יממה כמות הלייקים, התגובות והשיתופים עולה על גדותיה.

הנה רשימת ההתרגשויות שלי:
א. היא עמדה על שלה. היא עמדה על שלה!!!
ב. היא עמדה על שלה גם כשהוא זלזל בה ונהג באופן פטרוני ומתנשא.
ג. היא שלחה אותו לפרק.
ד. היה לה פרק לשלוח אותו אליו.
ה. הוא הקשיב. הוא אשכרה ישב והאזין לפרק.
ו. הוא התנצל. אוהו! 🙏🏼
ז. היא שיתפה אותנו, וביקשה שנשתף אחרות.

אור קטן נדלק בחשיכה.
ומיכל ואני מייבבות זו לזו בטלפון,
כי הסיפורים אודות רופאים, רבנים ודמויות סמכות לא רגישות
מגיעים אלינו השכם והערב (רק אתמול קיבלתי שניים איומים).
אז רגע אחד כזה, סיפור קטן בו חל שינוי, זז איזה הר,
אשה עמדה על שלה, הוא הקשיב, הוא תיקן –
רגע כזה מדליק אור בחשיכה🪄

ולהלן רשימת הכאבים שלי:
א. בעולם מתוקן, הוא לא היה צריך להיבהל מהבקשה שלה.

ב. בעולם מתוקן, הוא לרגע לא היה מעלה על דעתו שיש לו זכות וסמכות על גופה וחייה.

ג. בעולם מתוקן, הוא היה שואל אותה בפנים מאירות – איך את מרגישה עם ההתקן? כיצד הוא משפיע עליך? למה את רוצה להוציא אותו? כיצד תמנעו הריון באופן יעיל? מה אני יכול לעשות כדי לסייע לך לטייב את חייך?

ד. בעולם מתוקן, במקום להוריד ידיים זה לזו – הוא היה דן איתה באפשרויות השונות, מתוך תשומת לב למצבה האישי, ללידות הקיסריות שעברה, ולשיקולים שהנחו אותה, חולק איתה את נסיונו ומכבד את החלטתה.

ה. בעולם מתוקן, הוא היה פועל על פי סעיף ד' בלי מניפולציות רגשיות, ובלי לגרום לה להרגיש חסרת ערך, יודעת פחות, לא מסוגלת להחליט.

ו. בעולם מתוקן, לא היינו נתקלות בכל כך הרבה סיפורים של אטימות לב.

ועכשיו,
וידוי שלא פשוט לי לכתוב עליו.

לפני כ-15 שנים פגשתי מתמחה צעיר בגינקולוגיה.
הייתי אז אחרי לידה שלישית ומפגשים לא פשוטים עם מערכת הבריאות.
הנסיון שצברתי עד אז כלל אטימות, התנשאות, אלימות מיילדותית,
מילים בוטות ומגע פולשני, בצד מפגש עם מיילדות מעולות שהסבירו לי שהן לא יכולות לומר כלום לרופא, אבל כשהוא יציע לי כך או אחרת כדאי לי לסרב.
כשהגשתי תלונה, קיבלתי התעלמות בוטה.
כשביקשתי לנהוג אחרת, נתקלתי בזלזול קולני.

באותה תקופה כבר הייתי בוגרת קורס דולות, ליוויתי לידות וכתבתי עבודת תיזה על הכנה ללידה,
ומטבע הדברים נחשפתי לסיפורים כואבים מאוד מאוד מאוד.

כך שהמפגש שלי עם המתמחה הצעיר היה טעון,
שלא באשמתו.
לא נעים לומר, הוצאתי עליו הרבה מהכעס שלי.
אמרתי לו שהמערכת תוציא ממנו אלימות ופטרונות, שהוא ימצא את עצמו מתערב בלידות באופן גס
ושאין לו סיכוי לתקן.
זה לא מסוג הדברים שנעים לי להודות בהם.
זו היתה חוויה לא משהו…😔

אחרי כמה שעות תפסתי את עצמי ונמלאתי בושה.
מה נפלתי עליו…🤦🏽‍♀

הלכתי להתנצל.
הוא קיבל את ההתנצלות, אבל אני לא סלחתי לעצמי.
הרגשתי שחטאתי בדיוק במקום בו חטאו כלפיי אחרים.
ואת הבושה הזו המשכתי לסחוב.
*
חלף זמן.
יום אחד נכנסה אלי לקליניקה אישה בתחילת הריון.
היא סיפרה בפנים מאירות על הרופא שלה,
אדם רגיש ואמפתי, שפועל על פי כל כללי ההיגיון הבריא:
מסביר, שואל, מבקש רשות, נמנע מיצירת כאב,
חוסך בבדיקות פולשניות, מזכיר לה שוב ושוב שהכוח אצלה, ההחלטה שלה, הגוף שלה, החיים שלה.
אני יושבת מולה והפנים שלי מאירות גם.
– איך קוראים לו? אני שואלת.
– ד"ר צביקה, היא עונה.

אחרי יומיים נכנסת אישה שניה,
שהחיים זימנו לה התמודדות מתמשכת עם פגיעה מינית בילדות.
גם היא מספרת לי בפנים מאירות על הרופא שלה
שהפנים שלו התמלאו כאב כשהיא סיפרה לו,
שעושה הכל כדי שיהיה לה נעים, מיטיב, ובעיקר – משאיר את הכוח אצלה.

אני יושבת מולה והפנים שלי מאירות גם.
איך קוראים לו, אני שואלת אותה
ובעצם כבר יודעת את התשובה.

אותו מתמחה צעיר שפגשתי אז הצליח, בניגוד לתחזיות הקודרות שלי,
להישאר אדם צנוע, אכפתי ורגיש,
ומקצוע הרפואה טיפח את צלם האלוהים שבו.

אני מקליטה לו הודעה רועדת,
מלאת הודיה,
מלאת התנצלות.

ביום העצמאות האחרון,
כשהארץ נשטפה מלחמות אחים,
עלינו שנינו אל הבמה להדליק משואה,
לשלב ידיים בהשתדלות להביא מזור, להיטיב, להחזיר כוח.

ירדנו מהבמה, לחצנו ידיים – וסלחתי לעצמי, סופסוף.

***

את צילום המסך שהעלינו לפיסבוק אפשר לקרוא בשתי דרכים.
אפשר לקרוא אותו בזעם מוצדק.
ואפשר לקרוא אותו כהתחלה של גאולה –
כולנו בני אדם,
כולנו שוגים,
ולפעמים נסיבות חיינו והלחצים המופעלים עלינו מביאים אותנו להתנהגות לא משהו.
אני בוחרת בעין טובה,
וכשאני עושה זאת – זה מאפשר לי גם לסלוח לעצמי.
העיקר שנדע לתקן.

תודה לד"ר צביקה מילוא.
שירבו כמותך בישראל.

להאזנה לפרק שחולל שינוי  – לחצי כאן