את יודעת,
לפעמים זה מכה בי כמו כאפה לפנים
העניין הזה
שאנחנו מסתכלות על הגוף שלנו מבחוץ
מנסות לתקן אותו, לארגן אותו
למרוט ממנו,
לכווץ, לפעמים להרעיב,
להכניס לג'ינס
להגיד לו – שתוק כבר, מה אתה מפריע.
לפעמים אני עוצרת רגע לחשוב
איך אני הייתי מרגישה
אם ככה היו מתייחסים אלי?
איך הייתי מרגישה אם הייתי מנסה, בכל כוחי,
להעניק, ליצור, לאפשר, לשמח,
לסמן שצריך לשים לב,
לבטא רגש מודחק –
ופשוט היו סותמים לי את הפה?
לפעמים, כשאני מהרהרת בזה בעצב
אני תוהה כמה כוח יש לו, לגוף שלנו,
להמשיך להשתדל עבורנו
גם כשאנחנו ממשיכות ככה, להעליב.
בחיי, אני כבר מזמן הייתי מוותרת.
מה אומרות שפתייך?
כמה שהרעיון הזה פשוט, ככה הוא משוגע וכמה שהוא הגיוני קשה להפנים אותו. אנחנו, הנשים,
