תיקון

יש איזו סצנה מהלימודים בלסלי קולג'
שהולכת איתי, ולאחרונה ביתר שאת.
שנה ג', פרקטיקום,
אנחנו נפגשות פעם בשבוע
להדרכה קבוצתית.
המנחה, איתן, אדם נעים הליכות,
אמפטי מאוד, חייכן ונדיב.
זו קבוצה נעימה ופותחת לב.
ואז יום אחד, דקה לפני ההפסקה,
אחת החברות לקבוצה אומרת כבדרך אגב
"זה מזכיר לי את היום בו עברתי אונס".
ככה.
נופלת שתיקה,
כולנו מסבות אליה מבט.
אחרי משפט או שניים נוספים –
נגמר הזמן.
איתן מסתכל עליה עם מבט מהמם בעיניים ואומר –
תודה שאת משתפת.
אנחנו חייבים לצאת להפסקה.
נוכל להמשיך לשוחח על זה בעוד חצי שעה.
הוא יוצא מהחדר,
אנחנו לא קמות מהכסא.
השיחה נמשכת ונמשכת,
עם הפוגה אולי לקפה או פיפי.
לא זוכרת.

כשנגמרת ההפסקה,
איתן חוזר לכיתה ושלא כמנהגו –
ניגש הישר אל הלוח,
נוטל טוש ומתחיל לשרטט תיאוריה התפתחותית
תוך כדי הרצאה אודותיה.
גבו מופנה אלינו.
אנחנו מסתכלות זו על זו בחוסר נוחות.
מה קורה פה??
אחרי כמה שניות של לחשושים ותהיות,
אחת החברות הכי אמיצות בקבוצה
שואלת בקול –
איתן?
הוא לא שומע.
היא מנסה שוב, בקול רם יותר –
איתן??? מה אתה עושה שם ליד הלוח?
נפתח פה כזה סיפור לפני ההפסקה…
איפה אתה???
את הרגע הזה אני לא אשכח בחיים.
היד שלו קופאת באוויר.
אני רואה את ההבנה מחלחלת במורד הגב שלו.
הוא מסתובב לאט,
משהו בפנים שלו נושר
ואז הוא אומר בשקט –
איזה קטע. הדחקתי.
הוא מתיישב בחזרה בכסא שלו
מסתכל לנו בעיניים
בעיקר לזו שהסכימה לחשוף אונס מחריד
ואומר
אני מתנצל. כנראה היה לי קשה מדיי לשמוע.
משהו בי הדחיק.
אני מתנצל.
כל כך אשמח שתמשיכי לספר לנו.
זה היה, ללא ספק,
אחד הרגעים האנושיים ביותר שחוויתי,
החומלים ביותר, המלמדים ביותר.