יקרת-לב שאת,
זה רגע של סיום וגם של התחלה,
והמילים לא יוצאות לי הפעם בקלות.
שנה מבורכת מאוד מסתיימת אצלי,
אבל אקורד הסיום שלה כואב, רוטט, עודנו פצוע,
רווי הפלות, הלוויות של נשים צעירות מדיי,
אכזבות ודממה.
אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת שוב,
מנסה למצוא מילים.
אומרים שכל אדם
סובב סביב נקודה אחת כל חייו,
מנסה לפצח את סוד קיומו דרכה.
אולי אצליח לומר משהו, דרך עוף החול,
אותו עוף מיתולוגי שנשרף אחת לאלף שנה
ואז קם לתחיה מתוך האפר.
בעשור בו לימדתי השכם והערב מודעות לפוריות,
נהגתי לספר לנשים על ההורמון הכי מרגש בגוף – FSH.
ההורמון המתוק הזה מופרש מהמוח כמה ימים לפני וסת,
ומבקש מהשחלות להבשיל ביציות חדשות.
כלומר,
כשאנחנו בקדמדם שלנו, רוטטות, עייפות, רוצות להתכנס,
אולי מאוכזבות מכך ששוב פעם התשובה היא לא –
משהו בתוכנו קם לתחיה מתוך האפר
ופורש כנפיים חדשות.
ההורמון הזה, כך נהגתי לספר לנשים,
הוא הורמון התקווה.
כשאת מתאבלת – משהו בתוכך כבר נובט,
כך שחיים ומוות אינם רצף לינארי אחד,
אלא דומים יותר לנחש האוחז בזנבו.
ההורמון הזה
מזכיר לנו עד כמה אנחנו דומות לטבע.
גם בטבע הכל דומם עכשיו בסוף קיץ,
יבש וחום, קוצני ופריך,
אבל אי שם בתוך האדמה כבר רוחשים להם חיים חדשים,
ממתינים לגשם שיבוא,
וכשאנחנו עמוק בתוך העצב הזה
אנחנו פוגשות פתאום חצב.
אבי גרינברג כותב:
המושג של פריצת דרך
מתאר לא פעם מצב בו האדם נדחס על ידי הכוחות המופעלים עליו,
כמו קפיץ שנדחס ונדחס,
וברגע מסוים מוצא את החופש לשחרר את הדחיסה ולקפוץ קדימה.
פריצות דרך מופיעות כמעט תמיד לאחר משבר.
(מתוך פחד, כאב וחברים אחרים)
אבל יחד עם כל המילים היפות שנהגתי לומר,
מופיע גם כאב עמוק על מה שחלף ולא יחזור עוד,
על מי שנותר מאחור,
על החללים העצומים הנפערים לפתע.
השיעור שסוף השנה הזו מביא אלי
מבקש ממני לא לדלג אל מחשבות מופשטות אודות FSH וחצבים
אלא להיות כאן, עכשיו, בכאב.
לאפשר ללב להתכווץ, לבכות את שלו.
להחזיק בתוכי את הידיעה
שגם עוף החול מסוגל לקום
רק אחרי שעבר שריפה,
ושהתחיה המבוקשת לא היתה מתאפשרת
אילו היה נמנע מכאב בכל מחיר.
כאב הופך ענבר
אז השנה הזו לא מוותרת לי: אין קיצורי דרך.
כאב הופך ענבר כשאני מסכימה להרגיש אותו,
לא להסיח דעתי ממנו,
לא לנטרל, לשכך, לתרץ תירוצים,
לספר עליו מעשי נפלאות,
אלא לשהות איתו,
לשהות איתו ממש,
לנשום אליו וסביבו, לרווח את הגוף שלי,
להגדיל את המיכל,
לתת לו יותר ויותר מקום בתוכי.
הוא יהפוך לענבר, ככה זה בטבע,
אבל זה לא יקרה אם לא אתן לו מקום,
וזה לא יקרה אם אעמוד מעליו עם סטופר,
מצפה ממנו להתקדם כבר,
להתגבר, להתבגר ולהגיע ליעד.
הו, כמה סבלנות זה דורש ממני.
********************************
מתישהו בשנה הזו העלינו לאוויר
קורס לטיפול עצמי בכאבי מחזור.
התפללנו שהוא יביא מזור לנערות ונשים שסובלות מכאב –
קל, בינוני או קשה.
הכנסנו לתוכו את נסיון חיינו האישי והמקצועי,
ושלחנו אותו עם תפילה אל העולם.
הקורס הזה עשה ועושה הרבה טוב
מביא מזור – ויותר מכך – חיבה והתיידדות מחודשת
בין נשים לווסת שלהן.
אלא שלאחרונה קיבלתי וסת כואבת לאללה
כזו שלא חוויתי מאז גיל ההתבגרות,
וכל ה"כלים" שאני מכירה –
לחמם, לעסות, לנוע, להתרוקן, לחבק,
לעטוף וכו' וכו' וכו'
פשוט לא עבדו.
מצאתי את עצמי מתעוררת בלילה מכאב
ולא נותרה לי ברירה אלא להיות איתו.
זה לא היה נעים,
אבל זה היה אפשרי.
לא התנגדתי אליו, לא ניסיתי לפתור אותו,
לא "גיליתי" מה המסר שלו.
פשוט הייתי איתו.
בדיעבד, אני חושבת, אולי זה מה שהרחם שלי ביקשה הפעם.
שאלמד להיות.
צילמה: אתי חן ברייר
***********************************************
ואז, אחרי הכאב ההוא,
נחתו אצלי במייל המילים של יפעת שרעבי
שנכתבו בעקבות ההשתתפות שלה בסדרה מביאות גאולה לעולם.
באופן כנה ופתוח היא מספרת על מחזוריות,
כאב, תקווה, דימוי עצמי והסכמה להיות מי שאת,
ובאופן נדיב ונדיר, היא שמחה לחלוק אותן גם איתך,
בשמה המלא.
מה אני אגיד לך,
בשביל נשים כאלו שווה לקום בבוקר.
"שנים כתבתי על הרגעים הקשים והנמוכים שלי
ולא הבנתי למה כל פעם זה חוזר ומגיע גם כשכבר גדלה ובטוב,
איך שוב פעם מתרסקת
וזה היה מתסכל ושובר אותי.
אני מתחילה להרגיש ולהבין שאני מחזורית.
שזה הגילוי הגדול.
שכל האפ אנדאון של חיי זה מעצם היותי אישה,
הכי פשוט שאפשר… (להמשך קריאה)
*******************************************
ועכשיו כתבה מפעימה
אני לא מכירה אותו אישית,
אבל כשקראתי על פרופ' יגאל וולמן
ועל הרגישות האנושית מעלת-הדמעות שלו
התרחב לי הלב מקצה לקצה.
איזה איש.
איזו יכולת אמפטית.
כמה נעים להיות מטופלת שלו.
ובעצם,
הרעיון שלו – להרגיש איך זה להיות האישה הנבדקת –
אמור להיות מובן מאליו… לא?
אני נשארת עם שאלות אל היקום:
מה יאפשר לכל עובדי מערכת הבריאות להיות כאלה?
מה יאפשר לנו להיות רגישות יותר למי שאנחנו באות איתה במגע?
מה יאפשר לשנה הזו לרכך את לבנו?
הנה הקישור לכתבה.
******************************************
כמה עדכונים
כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
כשאשה בצד אחד של היקום מוכנה לגשת אל הפצעים שלה ולגעת בהם,
אשה אחרת בצדו השני חווה לפתע הקלה.
וכשאשה מוכנה להיות שם, עבור האחרת,
בצמתי החיים הנשיים שכולנו חוות –
זה לא מבטיח שהעולם נהיה ורוד
זה לא מבטיח שכל מה שהיא רוצה מתגשם
אבל זה מאפשר איזה רגע מתוק בו הלב מתרווח.
לימודי שנה א' בגינקוסופיה נפתחים אחרי החגים.
הלימודים הללו שינו את חיי,
ומאז אני מגיעה ללמד שם כמה שיעורים פעם בשנה,
ולהחזיר מעט ממה שקיבלתי.
ממליצה מאוד.
פרטים נוספים כאן
***********************************************
קורס נוסף לנשות מקצוע
יתחיל תיכף עם המולטי-מכשפה חני גולד.
הפלות, כפי שכתבתי למעלה,
יכולות להיות מפלחות לב,
אבל הן גם יכולות להיות רגע אדיר של עוצמה.
בדיוק כמו אצל פרופ' וולמן –
כשאנחנו מוכנות להתבונן על זה אחרת
ולייצר סטינג מתאים,
החוויה עשויה להיות משנת חיים.
הקורס מתוכנן להיפתח במספר מקומות ברחבי הארץ,
הנה דוגמה לאחד מהם. פרטים נוספים אצל חני.
*******************************************************
****************************************************
אני מבקשת לברך אותך,
יפה ואמיצה שכמותך,
בשנה טובה.
לא רק במובן הפשוט, של שנת שפע, בריאות ושמחה
אלא גם במובן המפוכח יותר,
– שנה של הסכמה להיות עם מה שיש
לקבל אותו, בידיים פשוטות
שנה של נוכחות עם הקיים.
שתהיה לנו שנה של חסד
שלך,
עינת