כשהתחלתי ללמוד קונסטלציה משפחתית גיליתי שמה שעובר מאם לבת, מרחם לרחם, הוא הרבה יותר מביולוגיה וגנטיקה.
קירות הרחם בה גדלנו סיפרו לנו סיפורים משפחתיים, ובאותם חודשים בהם שטנו לנו במי השפיר קיבלנו, הישר אל הטבור,
גם את האפי-גנטיקה: המורשת המשפחתית, ההיתרים והאיסורים, גבולות הגזרה של המורשת המשפחתית.
ויחד איתם נולדה גם הבושה.
אשה יושבת במסעדה. אמא שלה מחביאה פרוסת לחם בכיס.
האשה מתביישת. נבוכה. מנסה להניא, מנסה לשדל. ללא הועיל.
היא ממשיכה לשבת שם, פנים מול פנים עם אמא שלה,
אבל בתוכה היא מפנה לה את הגב.
*
סבא שלי, סבא יוסף, עלה כילד יתום מתימן, בדרכים שמעולם לא הצלחנו לפענח.
הוא הגיע לנמל יפו ובילה את ימיו כסבל על הרציף ואת לילותיו על ספסל בגן ציבורי.
מדי בוקר הוא קם להרוויח את לחמו, וגם כשבגר והקים משפחה – הותירו בו שנות הרעב את רישומיהן.
עד סוף ימיו מצאנו אצלו לחם בכיסים, עוגיה מלוחה בארון, בירה מוחבאת בקצה הספריה. ליתר בטחון.
סבתא שלי, סבתא רבקה, עלתה לארץ על חמור מאפגניסטן, וגידלה ילדים בצריף עם שירותי בול קליעה בחצר.
כסף לאוכל לא ממש היה, אבל תושיה לא חסרה לה.
בסוף היום היא היתה נעמדת בצד השוק, ממתינה לרגע בו המוכרים בבסטות יגלגלו את הסחורה על הכביש
וממהרת לאסוף את הירקות לפני שהטרקטור מוחץ אותם.
את הזבל היא הפכה לזהב ומעבר להכנת הארוחות לבני ביתה, מכרה את הירקות לשכנים.
רישומי המחסור הללו [שבוודאי התחילו רחוק יותר בשושלת שלי] התגלגלו עד אלי,
ושנים ארוכות הייתי נבהלת מהמילה כסף [גם אם ניסו לומר לי – *יש כסף*].
בדיקה מה המצב בחשבון הבנק בכלל לא באה בחשבון.
אפילו כשבנינו בית עשיתי זאת על מצב טיסה, כמה שיותר מהר כמה שיותר פשוט כמה שיותר זול רק לגמור עם זה וזהו.
שנים אחר כך הבחנתי בתדהמה בחברות שבונות בית ואשכרה נהנות לבחור קרמיקה למקלחת, במקום לראות בה אויבת לחשבון הבנק.
בבית בו גדלתי לא חסר אוכל, הבגדים היו יפים ונקיים וכל ילד זכה לחוג מוסיקה – מותרות של ממש בשנות השבעים.
ההורים המתוקים שלי, שהתמודדו עם עניינים כלכליים כמו רוב הזוגות במדינה, טרחו סביבנו שלא יחסר לנו דבר.
ובכל זאת, רישומי המחסור עברו אלי בגנים, מקשים עלי להתנהל כלכלית בעיניים פקוחות.
כשנאלצתי להתמודד עם זה, סופסוף, ישבתי וכתבתי כל אסוציאציה שעולה בי בקשר למילה האסורה.
כתיבה בת כחצי שעה גילתה לי מה חושב תת-המודע שלי על כסף: מלוכלך, לא-אמין, מסאב, מסוכן, מבהיל, לא-שייך לי.
קראתי בזה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות…
אם אני הייתי כסף, בוודאי לא הייתי רוצה להגיע אלי!
ואם כך, זה ברור למה בכל פעם שהגיע אלינו איזשהו סכום יפה –
האוטו היה זקוק פתאומית לטיפול במוסך ואותו סכום היה נעלם לו בחשבון הבנק של המוסכניק
[שכנראה החזיק באמונות מחמיאות יותר בנושא].
זה רגע חזק של זיהוי.
לזהות מה עולה בי ללא פילטרים כשאני כנה עם עצמי.
לזהות איך באמת נראית, בעולמי הפנימי, מערכת היחסים שלי עם כסף.
וזיהוי הוא תחילת הדרך לתיחום, הפרדה ובחירה מחודשת.
מאז, כסף מגיע אלי והאוטו לא חייב להתקלקל בו זמנית
ובכל פעם שעולה בי בהלה סביב המילה הזו
אני נושמת רגע ומתכופפת לגובה של הילדה שהייתי,
זו שקיבלה בגנים סבא שחי בגינות ציבוריות וסבתא שאספה ירקות מהמדרכה.
אני מתכופפת אליה וקוראת לה – בואי. בואי לחיבוק, ותביאי את סבא וסבתא שלך איתך.
אני מחבקת את כולם וזוכרת.
זוכרת את סבא שלי.
זוכרת את היתמות שלו.
זוכרת את הלילות בהם הלך לישון רעב,
ואת הימים בהם החביא ביצה קשה בכיס.
זוכרת את סבתא שלי, ואת התושיה שלה בימים של מצוקה.
זוכרת ושייכת למשפחה שלי,
מרגישה חלק מהשושלת,
מחבקת את שניהם ואוהבת אותם מאוד מאוד.
כשהם מתרפקים עלי סופסוף, אני נאנחת בהקלה,
נשטפת בזרם מי ברכה,
חוזרת לכאן ועכשיו.
*
תודה לדורית וויסמן על השיר המדויק הזה.
