על הנדנדה

איזה עולם, הא?
רק יומיים בתוך זה, ושני קולות כמו נדנדה בתוכי, כל פעם אחד מהם מכריע את הכף.

הראשון, עף על החופש קורונה הזה. ממש עף.
השני, חרד. מפטפט איתי בווליום משתנה.
אני מוצאת את עצמי מתווכחת איתו
פותרת לו בעיות,
מוכיחה לו שעברנו את פרעה ונעבור גם את זה…
והוא – בשלו. חרד.

אחרי יומיים נזכרת:
שכנוע זה לא מה שהוא צריך…

כל זה לוקח אותי למחשבות על הטיול היום.
בזכות קול א', לקחנו את עצמנו לגולן.
יפהפה, ירוק, פורח. הטבע בשיאו.
באמצע המסלול, אחת הבנות פוצחת בצרחות מבוהלות.
משהו זוחל חצה את השביל. אולי נחש.
הרגל שלה רועדת והיא צורחת ובוכה.
אני מזהה בחלקיק שניה רגשות עולים בי: בהלה, אשמה, זלזול.
נושמת איתם.
כהרף עין היציבות חוזרת
ואני נושמת איתה, נוכחת, שקטה.
הרעד והבכי ממשיכים,
היא רוטטת את הבהלה בכל ישותה,
וכמו שזה בא – ככה זה חולף –
היא מנגבת את הדמעות וחוזרת לטייל בנחת.

ערב עכשיו.
קול ב' מגביר ווליום.
מגייסת את המיומנות הזו פנימה.
עוצמת עיניים, מחפשת את התחושה בגוף.
עמוק במרכז החזה,
משהו מעורפל, קופצני, דוקר, קר, מבוהל, תזזיתי, מתפשט, רעיל, סגול כהה, ממלא את סביבותיו.

אני נושמת אליו,
מוותרת מראש על כל נסיון לשנות אותו.
רק נושמת.

אחרי כמה נשימות,
רואה שם תינוקת רכה, צורחת צורחת
מתקרבת אליה לאט.
היא מבקשת שארים אותה מבלי להבהל / להשתיק / להרגיע.
שפשוט אהיה עם זה.
המילה פשוט ממש לא פשוטה כאן,
ובכל זאת. נושמת עמוק

היא מתחפרת קרוב ללב שלי, צורחת צורחת צורחת, זקוקה לדעת שאני כאן, שלא אתפרק מזה, אני נושמת נושמת נושמת ואז מגלה ששקט השתרר.
משהו בגוף שלי – שלה נרגע,
מתרווח, מתחמם, נח, כתום – צהוב נעים של אש, מתחבק.
רטט חשמלי מטפס במעלה עמוד השדרה ומעקצץ על השפה התחתונה.

נשיפה ארוכה. אנרגיה כאובה חרדה התפרקה כרגע, נעה והותמרה. הגוף שקט.