עמוק בתוכי יושבת לה עז עקשנית,
יושבת על הטוסיק ולא מוכנה לזוז.
כולם סביבי צועקים לה –
זוזי כבר!!!
אבל היא לא מוכנה לזוז.
הטוסיק שלה מחופר היטב היטב בקרקע,
הזנב שלה נאחז באדמה.
היא לא זזה.
וכשהיא לא זזה – גם אני לא יכולה לזוז.
מה עושים עם עז עקשנית כזו?
לא משנה מה אני מנסה, זה לא עוזר.
מנסה להכריח את עצמי, מנסה בכוח,
מנסה לשדל אותה עם גזר,
מנסה לעבוד עליה,
להתחנף, להתחנחן,
לעשות מניפולציות.
והיא – בשלה.
לא זזה.
המשפחה שלי מנסה.
אולי תזוזי כבר?
למה את לא מנסה?
למה את כזאת עקשנית?
בקצב הזה החיים שלך לא יתקדמו לשום מקום!
החברות סביבי מנסות.
אולי בכל זאת?
נראה לנו שאת פשוט מפחדת.
את חייבת למצוא דרך להתקדם.
את חייבת למצוא דרך לזוז.
אף אחד מהם לא יודע
שאני לא זזה – כי היא לא זזה.
אף אחד מהם לא רואה שיש בתוכי עז עקשנית
שפשוט לא מוכנה לזוז.
אף אחד מהם לא יודע
שגם אני מנסה להזיז אותה, בגזר ובמקל,
אך לשווא.
****************
המצב נהיה קיצוני כל כך שאין לי ברירה אלא להרים ידיים.
אני עוצרת.
עם עז עקשנית כזו, מה עוד נותר לי לעשות?
אני מתיישבת על האדמה לידה,
מובסת כולי ומרגישה מסכנה מאוד.
נדפקו לי החיים, זו האמת.
עם עז עקשנית כזו, באמת לא ברור מה יהיה איתי.
אחרי זמן מה, לא ממש נוח לי ואני מנסה להתמתח.
הרגל שלי נתקלת במשהו.
וגם הרגל השניה.
איזה קטע.
סביבנו מלא אבנים.
כל השדה בתוכו יושבת העז זרוע אבנים גדולות וכבדות.
אין לי מושג איך הן נכנסו לשדה שלי,
אבל הן שם.
באחת מבליחה בי ההכרה –
העז לא זזה. היא באמת לא יכולה לזוז.
השדה סביבה זרוע אבנים גדולות.
כל כך צפוף לה, שהיא לא יכולה אפילו להתמתח.
אני מתבוננת בה בתדהמה, במבט חדש לגמרי.
כל הזמן הזה גידפתי אותה, שידלתי אותה,
ניסיתי שוב ושוב במגוון דרכים
כל הזמן הזה כעסתי עליה ועל איך שהיא דפקה לי את החיים
אבל כל הזמן הזה
כל הזמן הזה
היא פשוט ישבה שם וניסתה לומר לי – תסתכלי:
כל השדה מלא אבנים.
כמו אתונו של בלעם,
גם העז שלי מנסה לומר משהו חשוב,
וכמו בלעם,
גם אני מנסה לדחוק בה לזוז כבר,
ולא רואה מה נמצא ממש לצידה.
וואלה, אני אומרת לה
ומלטפת לה את הגב.
כמה את חכמה.
כמה את מתוקה.
תודה שאת מסמנת לי להסתכל.
סופסוף אני כאן,
מתבוננת באבני השדה שלי.
***********************************
מלאכה רבה לפניי.
כשהשדה זרוע אבנים גדולות,
זה לא קל.
עליי להכיר בהן אחת – אחת,
באופן בו התגלגלו אל השדה שלי
באופן בו הזמנתי אותן אליו
ובדפוס החוזר דרכו הבאתי אלי עוד ועוד אבנים.
להכיר, להוקיר, להודות, לשחרר.
מלאכה רבה לפניי.
מזל שיש לי עז.
*******************
גם הגוף מרגיש לפעמים כמו עז עקשנית.
פטריה שלא חולפת,
כאב כרוני, דלקת מעצבנת, כאבי מחזור.
לא משנה מה מנסים עליהם,
הם תמיד חוזרים.
גם הגוף, כמו עז עקשנית,
מצביע – מכאן, זה השביל,
כאן נמצאות אבנים כבדות.
גם הגוף, כמו עז חכמה,
לא יזוז עד שנשים לב.
אנחנו יכולות לשים פלסטר, למרוח אגיסטן,
ללחוץ עליו שישתנה כבר.
יכולות לנתח, לטשטש, להסתיר,
להתעצבן, להתחנן, להרגיש מסכנות.
גם הגוף,
כמו עז חכמה,
פשוט ימתין לנו בסבלנות,
יסמן שוב ושוב ושוב – תראי, זה כאן.
לפעמים האבנים בשדה הן פשוט אירועים שלא עיבדנו
לפעמים הן מידע רב-דורי, שהתגלגל אלינו בשושלת
לפעמים הן כאבים עמוקים שאנחנו מעדיפות שלא להבחין בהם
הן שם, בשדה
הוא יצביע עליהן שוב ושוב בסבלנות
לא ינטור טינה שלא הבנו,
לא יפנה את הגב
כשנתיישב, סופסוף, ליד אותה עז עקשנית
הוא יאנח לרווחה ויציג את מרכולתו.
הנה, חזרת הביתה.