לפני הרבה שנים, ברגע של כנות כואבת,
סיפרה לי חברתי האהובה טל על ה"צד שלה"
בסיפור הדכאון שלי.
את יודעת, היא אמרה, זה ממש שבר אותי
לגלות שאת בדכאון.
החזקתי ממך בנאדם חזק.
החזקתי ממך יציבה.
וכשפנית אז לעזרה וסיפרת לנו,
החברות הקרובות, שאת מתמודדת עם דכאון – הייתי בהלם ונשברתי מזה.
אמרתי לעצמי – אם את נשברת,
גם אני עלולה להשבר. זה הפחיד אותי ברמות.
הקשבתי לה וכאב לי נורא.
כאב לי לשמוע שהיא עברה טלטלה כזו "בגללי",
וכאב לי שהמילה "חוזק" נתפסת בתרבות שלנו
כמשהו שלא יכול להשבר.
ואז נזכרתי בד"ר ברגמן. ד"ר ברגמן היה הפסיכיאטר שפגשתי באותה תקופה אפלה.
הוא היה אדם מבוגר, אדיב, חם, עם עיניים טובות.
הוא אמר לי שלא נשבר כלום בפנים.
שזו תקופה איומה אבל יש בתוכי כוחות
ואוכל לצאת ממנה. הוא אמר שאני עוברת קפיצת גדילה.
אני זוכרת שגיחכתי עמוק בפנים.
קפיצת גדילה. נו באמת.
זה מרגיש כמו ריסוק מוחלט.
אבל השיער הלבן שלו ונסיון החיים עזרו לי להשתכנע שאולי אולי יש בזה משהו.
אולי לא הכל נשבר. אולי אני אצא מזה.
בדיעבד, כשכבר הרגשתי טוב יותר,
סיפרתי לו שאני לא מתכוונת להסתיר את זה שחויתי דכאון.
הוא הסתכל עלי בזעזוע קל ואמר –
אני לא בטוח שזה רעיון טוב.
אנשים לא תמיד מקבלים את זה בקלות.
זה עלול לתייג אותך.
חשבתי שהוא לגמרי טועה.
זו היתה העצה היחידה שלו שלא לקחתי,
ובכל פעם בה נכנסתי לתת שיעור או הרצאה הצגתי את קורות חיי,
וביניהן גם הדכאון אחרי לידה.
זה תמיד הניב קרבה וקשר, וגם אפשר למי שישבה בקהל וחוותה משהו דומה להרגיש נורמלית,
להרגיש ראויה, ולגשת לקבל עזרה.
אבל בדיעבד, שנים אחרי –
אני מודה שהיתה אמת בדבריו.
היו מקומות בהם הכנות שלי בעניין הזה
לא הביאה לתוצאות המקוות,
וקיבלתי דחיה וחוסר אמון ביכולותיי בגלל ההיסטוריה הזו.
עכשיו, כשאני בתוך תקופה מבולבלת חדשה, אני נזכרת בד"ר ברגמן.
אתה יודע, בא לי לומר לו,
צדקת. היו מקומות שאכן לא אהבו את הכנות שלי,
ולו הייתי יותר חכמה מצודקת הייתי מסתירה את הפרט הזה בביוגרפיה שלי.
אבל באותה מידה, גם טעית.
באחת ההרצאות, החשיפה שלי גלגלה בסופו של דבר ריפוי קבוצתי משמעותי לנשים,
שתורגם להצגה מדהימה בנושא.
צדקת וטעית.
שני הקולות האלו מהדהדים עכשיו
בקול גבוה בתוכי:
אני רוצה לכתוב על גיל המעבר.
אני רוצה לכתוב על החוויה האישית שלי.
אני יודעת שבכל פעם בה אני עושה זאת,
אני משמיעה קול קולקטיבי.
בכל פעם בה אני מוכנה לדבר על החושך,
הוא יוצא לאור – לא רק בתוכי אלא גם אצל מי שקוראת או שומעת אותי.
ובה בעת, עולה בי פחד בדמותך.
הפחד להיחשף ככה. הפחד להידחות.
הפחד שאני מתנהגת בפזיזות,
כמו טינאייג'רית, ולא עוצרת לחשוב.
הפחד שאגלה שצדקת, ויש מי שהבלבול שאחשוף כאן יגרום לה להפנות לי עורף,
להבהל בעצמה, להשבר,
או לא לרצות בחברתי.
אני עומדת מול הראי, עוצמת עיניים ופוגשת
את טל וגם את ד"ר ברגמן.
אני רואה את הפחד שלי משתקף בעיניים שלהם ורוצה לחבק אותם ולחבק אותי.
זה כל כך מפחיד.
אני עומדת מולם, עומדת למעשה מול עצמי,
ומחליטה לעשות את הצעד הראשון
רק כשארגיש מוכנה.
בלי לדחוק בעצמי ובלי להאיץ.
****************************
למעבר לפרק הבא לחצי כאן
