הפרק הזה וכל המתואר בו קרה ונכתב מספר ימים לפני המלחמה הנוכחית עם איראן.
התכוונתי להעלות אותו לפני שבוע,
אבל אז פרצה המלחמה ו…
כשאני יושבת לקרוא אותו כעת,
בהפוגה בין אזעקות
אני קולטת איזה מזל שהקשבתי לרות ונסעתי.
איזה מזל שהספקתי לפני המלחמה.
אז ברשותך,
אני לוקחת אותך רגע לזמן שלפני המקלטים והממ"דים,
שבוע ומשהו אחורה.
אני יודעת, זה מרגיש כמו נצח.
ובכל זאת, גם כשטייסינו עושים דברים מעבר לכל דמיון,
גיל המעבר לא עובר ל"Hold".
הנה הוא כאן – פרק 5.
מה שלומך? רות שואלת אותי
לא יודעת, אני עונה.
בא לי לשבת על החוף ולבהות ולבהות ולבהות.
אז למה את לא עושה את זה? היא שואלת,
אני מתכננת לטוס לאנשהו ולשבת על החוף ימים שלמים,
אני עונה לה, אבל זה יקרה רק באוקטובר.
באוקטובר? רות מרימה גבה
למה לחכות עד אז?
כי [וכאן אני מתחילה להסתבך],
לפני פסח היומן שלי כבר מלא,
אחרי פסח גם,
ואז מגיע הקיץ והתכניות המשפחתיות,
ואז חגים
ו…
את לא אמיתית, רות מתעקשת. תפני לך שבוע וסעי עכשיו.
באמת? אני מתפתלת
כן, היא לא מוותרת לי.
על הצורך שלך לבהות כבר שמעתי יותר מפעם אחת.
הגיע הזמן שתכבדי אותו.
אוקטובר זה עוד יותר מדי זמן.
וככה אני מוצאת את עצמי מפנה שבוע בהתראה קצרה,
אורזת בקטנה ונוסעת עם עצמי לים.
תכל'ס, רות צודקת, אני חושבת לי;
אם כל החלומות שלי מתנקזים לישיבה בטלה על החוף,
אם כל מה שאני מצליחה לדמיין קדימה זה כסאות נוח על איזה חוף אקזוטי,
אם שוב ושוב בא לי לשבת על המדרכה ולצבוע אדום – לבן – אדום – לבן,
אולי אני לא צריכה לחכות לימות המשיח.
אולי זה יכול לקרות כבר עכשיו.
אז הנה אני כאן, בצימר קטן על החוף.
לא בעבודה.
לא בבית.
לא פוגשת נשים,
לא מתפעלת מכונות כביסה,
לא מכינה אוכל,
לא מנקה את המטבח
ואפילו לא מעמידה בצק מחמצת.
אני כאן.
הבוקר שלי מתחיל בעגלת קפה,
ממשיך בשיטוט על החוף,
צדפים יפים מוצאים את דרכם אלי,
תוך כדי הליכה אני מדברת לעצמי בקול,
דמעות של הקלה מתגנבות לקצות העיניים שלי [מה היה לי כל כך קשה לקחת שבוע???],
יושבת לכתוב על ספסל עשוי עץ ובוהה בגלים מתנפצים אל החוף
ואפילו מוצאת פתאום צבעונים.
ככה, במפתיע, בחוף הכרמל,
פורחים להם כאילו כבר אביב.
הים, ההליכה, הצדפים והגלים
עוזרים לי להזכר:
אולי אני פשוט בתקופת קדמדם אחת ארוכה.
***
אני לוקחת רגע להבהיר את המושג קדמדם
למקרה שטרם פגשת אותו:
קדמדם = קדם דם, כלומר הימים שלפני הווסת, בהם הכל כבר עצבני,
מתוח וגדוש, וכל מה שאת רוצה זה שיעזבו אותך בשקט.
מכירה?
אצלי, בכל אופן,
הימים הללו די ברורים.
אני מאבדת את זה.
לא מרוכזת, חותכת לעצמי את האצבע תוך כדי הכנת סלט,
שוכחת כמה קמח שמתי בקערה, מגיעה לסף בכי מהר מהרגיל;
עודף רעש או מוסיקה חזקה מדיי מוציאים אותי מדעתי,
אני עייפה והולכת לישון מוקדם מהצפוי, והמיכל הרגשי שלי די מלא.
אחר כך מגיע הדם.
ויחד איתו, גם הקלה, שקט, בהירות ושמחה בלב.
תוך זמן קצר אני חוזרת לפעילות מלאה:
עובדת בקליניקה וגם בבית,
קוצצת ירקות בחדווה, מכבסת – מקפלת בנחת,
הלב שלי פנוי והמחשבות בהירות,
ומוסיקה על הבוקר דוקא עושה לי טוב.
לאורך השנים למדתי ולימדתי [אני מלמדת רק את מה שאני עדיין לומדת בעצמי]
שהקדמדם מביא איתו את הצורך שלנו לנוח, להיטען,
לבהות ולא לעשות דבר – ודוקא מתוך זה מתאפשרים קשרים עצביים חדשים במוח.
בזמן מנוחה, מערכת העצבים יכולה לנווט את מסלולה מחדש,
ואנחנו נקראות להתבונן על מערכות היחסים שלנו עם בני אדם ועם מושגים בחיינו
[כמו עבודה, פרנסה, שייכות ועוד] ולבדוק מה כבר לא עובד,
אילו שינויים כדאי לבצע, ובאלו תחומים הגיע הזמן לומר לא.
אם נכנס פה רגע אל מאחורי הקלעים נוכל להסתכל על הכל מנקודת מבט הורמונלית:
הפרוגסטרון יורד מהבמה: בשלב הזה בחודש רמת הפרוגסטרון יורדת.
ההורמון הנפלא הזה, שנמצא ברמות גבוהות ויציבות מאז הביוץ ועד הקדמדם, מביא איתו איזו תחושה רגועה.
אומרים שיש לו אפילו אלמנט ממכר קמעה, וכשהרמה שלו יורדת בדם – והווסת תיכף תיראה באופק – רמת העצבים עולה.
גם האסטרוגן יורד: האסטרוגן נמצא איתנו כמעט כל החודש, ובין השאר – יש לו אפקט ממסך.
הוא ממסך כאב וממסך רגשות לא נעימים. כשהרמה שלו יורדת יומיים – שלושה לפני הווסת,
מה שהיה שם כל הזמן צף ואנחנו סופסוף שמות לב אליו.
הFSH עולה לשידור: בימי הקדמדם כל ההורמונים של מערכת המין "יורדים מהבמה", ונשאר עליה שחקן אחד – FSH.
ההורמון הנפלא הזה מגיע מהמוח, הוא מגרה זקיקים [כדי להכין את הביוץ הבא],
אבל מעל לכל – יש לו גם תפקיד מנפה.
הוא דואג לך,
ושואל אותך שוב ושוב: מה כבר לא שייך פה? למה את כבר לא מתחברת?
סף הכאב עולה: בטח כבר הבנת: בשלב הזה, רמת הרגישות לכאב במוח עולה, כך שכל דבר קטן באמת מעלה את הסעיף.
תשאלי את הקוסמטיקאית שלך – זה זמן גרוע להורדת שיער.
גם רופא השיניים יגיד שבשלב הזה של החודש הוא זקוק לכמות גדולה יותר של חומר הרדמה כדי לטפל בשן כואבת.
אנחנו באמת רגישות יותר לכאב, וזקוקות ליותר מנוחה.
לאורך השנים למדתי ולימדתי
[ראי הערה למעלה] שכשאני מכבדת את הזמן הזה ובאמת לוקחת הפסקה –
המוח אשכרה עורך חיווטים חדשים, הווייז הפנימי שלי מכוון מסלול מחדש,
ואני מפרקת את מה שכבר לא מתאים לי – ובונה אותו אחרת.
לא היו ימים טובים עבורי מימי הקדמדם,
גם אם הם לא תמיד נוחים.
בחודשים בהם לא השכלתי לכבד את הימים המקודשים הללו,
שילמתי [וגם הסביבה שילמה]
מחיר של עצבנות, בכי ותסכול,
בעודי דורשת מהסביבה הקרובה לנחש בלי מילים שאני זקוקה לזמן שקט,
מתאכזבת מחוסר היכולת שלה לזהות זאת, מרגישה שלא מכבדים אותי ולא רואים אותי,
נעלבת עד עמקי נשמתי וחוזר חלילה… 🙁
איכשהו, פעמים רבות העדפתי לקוות שהסביבה תעשה זאת בשבילי.
זה אף פעם לא היה מתכון מוצלח…
לקח לי שנים להבין זאת.
למען האמת,
מי שעזר לי בדרך היה דוקא האיי-רובוט.
יש לך אחד כזה?
לנו היה פעם, ואני נזכרת בפעם הראשונה בה הפעלתי אותו.
היצור החביב והרועש הזה הסתובב לו בסלון, ניקה פה, ניקה שם, ואחרי זמן לא-מבוטל גילה שהבטריה שלו עומדת להגמר.
ואז, פלא פלאים!
הוא לא המשיך לנקות ורטן שכואב לו הגב.
הוא לא המשיך בפעולתו ותהה בקול עצבני למה אף אחד לא עוזר לו בבית הזה.
הוא לא המשיך לנקות עד לאפס בטריה, ואז קרס על רצפת הסלון.
הוא פשוט הכריז לעצמו – LOW BATTERY, הסתובב ו…גלגל את עצמו לעמדת הטעינה.
מה אני אגיד לך, אחותי,
זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי.
עמדתי מולו ושאלתי את עצמי אם גם אני, בסוף כל יום [ועל אחת כמה וכמה בקדמדם],
יכולה לקחת את עצמי לעמדת הטעינה מבלי להתלונן, להצטדק או להרגיש אשמה.
פשוט לעצור הכל [או כל מה שלא באמת מהווה סכנת חיים ממשית]
וללכת להיטען: מקלחת טובה, שינה ארוכה או כל דבר אחר שממלא את המצברים שלי.
***
גיל המעבר, אם טרם הבהרנו זאת,
הוא באמת קדמדם אחד ארוך.
רמות האסטרוגן והפרוגסטרון יורדות,
אבל – ראי זה פלא – מי עולה לשיאים חדשים? FSH!!!
אותו הורמון שפגשנו לתקופה בת יומיים-שלושה לפני הווסת מופיע פתאום על במת חיינו ברמות שטרם הכרנו.
אנחנו באמת בקדמדם ארוך!!!
אין אסטרוגן, אין פרוגסטרון, ויש מלאאא FSH.
אין מעודדי תשוקה, אין חומרים מרגיעים וממסכים,
ויש מלאאא צורך בהיטענות, מנוחה, עצירה וחישוב מסלול מחדש.
אז הנה אני כאן,
בקדמדם ארוךךךךך שנמשך כבר תקופה, עם עליות ומורדות של בא לי – לא בא לי,
רוצה לבהות – רוצה לעשות, יש חשק – אין חשק,
ובכל התקופה הארוכה הזו אני יודעת שהתרופה שלי היא לשבת מול הים.
כותבת על זה, חולמת על זה ו… לא עושה את זה.
מזל שיש לי חברה כמו רות.
מזל שהיא מזהה שאני מונעת מעצמי את התרופה הכי טובה שלי.
אז יושבת סופסוף מול הים.
המצברים שלי מתמלאים.
הגלים יפהפיים.
התה טעים.
כוחותיי חוזרים אלי.
והחיים לא נראים לי כאלה גרועים עכשיו.
אפילו החשק לעשיה ויצירה מתחיל להזדחל בחזרה.
וואוו.
***
בחזרה לזמן הזה, של מקלטים וממ"דים,
אני מפנה את השאלה בחזרה אל עצמי ואליך –
מה יאפשר לך, יקירה, להיטען באופן יומיומי
אפילו בימים כמו אלו?
מוזמנת לשתף!
*************
למעבר לפרק הבא לחצי כאן
מוזמנת לכתוב אלי לכאן: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
