יקירתי,
הפעם נדבר על מכשפות.
האמת,
יש לי אישיו עם פורים.
בתור אשה כבדה, רצינית ומהורהרת
החג הזה תמיד מרגיש לי לא-נוח.
לא אוהבת להתחפש,
לא אוהבת את כל הבלאגן,
ובטח לא אוהבת יותר מדי אלכוהול.
היו שנים
שהייתי מבלה אותו בטיול,
יוצאת ידי חובת משלוח מנות בארוחת צהרים משותפת
מדלגת על קריאת מגילה,
מחכה שהוא ייגמר.
אבל השנה, יחד עם ההתבגרות וגיל המעבר שכבר קורה לי
פתאום זה נראה לי כמו חגם של הצללים.
חג של כל מה שנשאר בחצר האחורית,
מוזנח ומפויח,
חגם של החלקים שנותרו בחושך ולא קיבלו לגיטימציה
של כל מה שמבקש לצאת לאור – ולא זכה לזה עדיין.
בחצר האחורית הפרטית שלי
נמצא, בין השאר, הזעם.
אותו רגש לא מהוגן, לא מהוקצע ולא מילולי
שחונכתי לארוז, לקפסל ולשים בפינה בעונש.
והרגש זה – הוהוהוהו – הוא כבר לא מוכן לוותר לי
ולוותר עלי
ולא מוכן שאוותר עליו כחלק מהחיים שלי.
בגרסה המהוגנת שלי
אני נוטה לבלוע את הכעס כשמשהו מפריע לי
ולחפש מילים יפות ונחמדות לומר באופן ברור מה לא מתאים לי,
מה כאב או הפריע,
תוך שימת לב מלאה לרגשות הזולת.
בגרסה הפחות מהוגנת שלי,
שתואמת את גילי המופלג 44,
כשמשהו מעצבן אותי אני פשוט אומרת אותו –
ושניה אחר כך נבהלת מעצמי מאוד
ובטוחה שכרגע החרבתי עד היסוד מערכת יחסים חשובה.
בגרסה העתידית שלי,
שנמצאת כרגע בתנור,
אני מקוה לומר… וזהו,
לחסוך מעצמי את רגשות האשם והבהלה
ולגלות שכרגע ממש בניתי עוד משהו חשוב
במערכת יחסים קרובה ללבי.
אז השנה,
לראשונה מאז כתה ו'
הזמנתי לי מראש תחפושת
ובמקום להסתפק באיזה כובע ממגירת התחפושות
אני הולכת להיות מכשפה זקנה עם מטאטא
כזו שלא מזיז לה אם היא נחשבת נחמדה או לא
ויש לה גלאי-בולשיט מצוין
(תודה לאפרת ביגמן על המינוח המעולה הזה).
כזו שלא אכפת לה מה יחשבו
או מה היא תחשוב על עצמה
אבל מאוד אכפת לה מה האמת.
אם בא לך להרחיב עוד בעניין, רעיונית ומעשית,
אני ממליצה לך בחום לחזור אל הספר האחד והיחיד –
רצות עם זאבים
ולקרוא בו, שוב, את הסיפור המכונן על וסליסה
שפוגשת את בבה-יאגה אי שם ביער.
**************************************************
לפני כמה שנים יצא לי לדבר עם אלופת העולם דלית שסקין
והיא סיפרה לי איך היא קוראת במגילת אסתר:
שישה חודשים בשמן המור
ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
כלומר,
אי-אז בשושן הבירה
מישהו חשב שכדי ללבוש מלכות
כדאי להיות נסוכה בשמן.
הרבה שמן,
הרבה זמן.
כשקראתי את המילים הללו במגילה,
אמרה לי דלית,
חשבתי ששווה לנסות…
אולי גם אני אהפוך למלכה.
אז התחלתי לעסות את כל הגוף, כל ערב,
בשמן, בשמים ותמרוקים
ורציתי לראות מה יקרה.
הרעיון שלה תפס אותי – וניסיתי גם.
האמת, לא החזקתי מעמד שישה חודשים
אבל אחרי כמה שבועות של עיסוי יומיומי טוב לכל הגוף
כולל בין אצבעות הרגליים, שקע המרפק ואחורי הברך –
משהו בי התרכך.
זו היתה חוויה מפעימה.
העור הוא חלק מהגבול הפיזי שלנו.
ובחברה מהירה, קצבית, רעשנית ודורסנית כמו שלנו
הגבול הפיזי והרגשי מטורגר ומופר שוב ושוב ושוב,
וכתוצאה מכך חלקנו הופכות, לפעמים, חשדניות ומסוגרות –
פשוט כדי לנסות להתגונן.
כשעיסיתי את הגוף שוב ושוב ושוב, כל ערב,
בבשמים ובתמרוקי הנשים,
משהו בעור שלי עשה מן אההההה
והתחיל לנשום שוב.
כאילו אמרתי לו – הי, אני שמה לב אליך, גבול יקר שלי,
ואני מכבדת אותך ומטפחת אותך.
והוא מצדו עשה עוד אההההה
ובינתיים ביומיום נהייתי קצת יותר נחמדה,
קצת פחות חשדנית,
הלב שלי אפשר לעצמו להיות קצת יותר פתוח.
השנה אני מנסה גם.
העולם הזה מלא בכל כך הרבה כאב, אובדן וחוסר-ודאות,
ובתקופה בה אנו חיות הבלאגן עולה על גדותיו –
שהלב נוטה להסגר, לעצום עיניים ולא לראות.
כך שעד פורים, לפחות עד פורים,
אני מבקשת לשים לב לגבול שלי,
לתת לו מקום של כבוד,
ולהתבונן על האופן בו זה משפיע על הלב.
אולי תצטרפי אלי גם?
הכיני לך שמן גוף עם מיטב הריחות
ונסי, פעם ביום,
לסוך את עצמך באהבה, לאט,
כאילו את תינוקת שהרגע נולדה,
בתשומת לב אכפתית.
אם יתאים לך
אשמח שתספרי לי מה זה חולל בחייך!!
******************************************
זה אולי נשמע סותר,
הרישא והסיפא של דבריי.
אבל אני מרגישה שהם דוקא כרוכים זה בזה.
תשומת הלב לגבול כוללת אכפתיות רבה אליו
שיכולה להתבטא במגע נעים ומפנק
בשימת לב לפרטים הקטנים שמסמנים לי שאני קרובה אל הגבול,
(נניח: מתחילה להיות רעבה. הולכת לאכול, במקום למשוך את עצמי עד הקצה),
ובהסכמה להביע באופן תקיף ושאינו משתמע לשתי פנים
את רצוני כשגבולותיי נחצים.
ככל שאני יותר מכבדת את גבולותיי,
אני יכולה להיות יותר אמפטית, אכפתית ורכה כלפי אחרים.
איך זה אצלך?
****************************************
אני מבקשת לשתף אותך במשהו מענייני דיומא:
היום בשעות הצהרים התקיים דיון נוסף בנוגע למעצרו
של ד"ר אילן הלוי,
אדם מעורר השראה ורופא מיילד בלידות בית
ששהה במעצר 4 חודשים (!!!)
ומאז נמצא במעצר בית
בשל התנכלות המערכת
עד להכרעת בית הדין.
(סליחה. אין לי מילים עדינות יותר או שיפוטיות פחות מאלו,
וכבר קלטת את עניין הזעם אצלי).
אל הדיון הגיעו נשים רבות
על עולליהן הרכים ביום קר
כדי לתמוך ולתת רוח גבית
לאדם שקיבל לידיו את התינוק שלהן.
האמת – מגיע לו,
מגיעה לו רוח גבית עצומה.
אני מתפללת בכל לבי שהאמת תצא לאור
ושהמאבק המתחולל מעל גבו וגופו של האיש היקר הזה
ייפסק,
וזכותן של נשים על גופן ולידותיהן תחזור להיות זכות טבעית, ברורה ומובנת מאליה.
עוד לא שמעת על זה?
מוזמנת לקרוא, לתמוך, לעקוב.
זה דף הפייסבוק של אילן.
בתמונה – ד"ר אילן הלוי וד"ר אבנר שיפטן
ברגע של חיבוק,
היום בפתח בית משפט השלום.
*******************************************
בתהליך הפנימי שלי לוקחות חלק חשוב
נרית זליגר, אחותי בלב ובנפש
שהחליטה להעניק לי את הכבוד
ולהתנסות עליי באיורי מכשפות
ועטרה גבריאלי, המפליאה במילים, כדרכה.
******************************************
על מה שמתבשל בקלחת שלי,
חמצמץ, מלוח ומתוק –
אספר לך ב"ה בניוזלטר הבא.
אינשאללה עוד לפני פסח.
ועד אז,
בעזרת השם,
שיבואו עלינו ימים טובים
שהאדמה תישאר יציבה תחת רגלינו
שיימצא מקום – וגם נחמה – לכל הרבבות שאיבדו את ביתם,
ושגם בחלקה הקטנה שלנו כאן
נזכור שאנחנו אחים,
ושיש לנו רק ארץ אחת.
שהפורים הזה יהפוך הכל לטובה.
אוהבתותך
עינת