בדרך לספריה אני פוגשת את תמוש.
מה אתך, אני שואלת
לא יודעת, היא עונה. לא כזה טעים לי.
גם לך? אני מגיבה באושר רגעי –
חשבתי שרק לי נפגם חוש הטעם.
כבר זמן מה לא כזה טעים לי.
כאילו, סבבה. לא מדהים.
החיים, שהיו עשירים ומסקרנים ומלאי הוד,
העבודה שאהבתי והביאה לי סיפוק רב,
האמהות,
הכל סבבה. כאילו, נחמד כזה. נחמד. לא עפה.
כן, תמוש אומרת, גם אני ככה.
כלומר, אני יכולה להמשיך לעבוד בעבודה שלי עד הפנסיה. היא סבבה.
אני יכולה להיות אמא. סבבה.
אבל זה כבר לא מענג.
אני לא סובלת, זה פשוט לא כזה טעים
ואז אני חושבת לי –
מה, אלו החיים? בזה מסתכמים החיים האלה?
ככה זה יהיה עד הסוף?
שטוח כזה?????
לא יודעת אם בא לי
מה כן בא לך? אני שואלת
לאפות עוגיות, היא עונה.
ווייי! הלב שלי מנתר לרגע
אני רוצה לאפות לחם.
את רוצה לפתוח מאפיה? היא שואלת
מה פתאום, אני עונה. את יודעת איזה כאב ראש זה לפתוח עסק??
אני רוצה לאפות להנאתי כיכרות לחם מחמצת.
ואת?
גם אני לא בעניין לעבוד בזה, היא אומרת,
פשוט נעים לי להכניס עוגיות לתנור און אנד און.
טוב, לפחות אנחנו באותה סירה, אני מסכמת איתה.
מזל שקפצתי לספריה ביום קר שכזה.
אחרי כמה ימים אני יושבת לקפה עם זיוי.
אולי סיימת, היא אומרת לי בחצי חיוך,
עשית מלא.
אולי פשוט סיימת.
זה כ"כ כיף לשתות קפה עם זיוי.
היא תמיד צוחקת וזה עוזר גם לי לצחוק במקום למות מחלחלה.
תראי, הגעתי למצב קשה, אני מתוודה,
כמה נשים שהיו אצלי לא מזמן בעיסוי רחם כתבו לי בהתרגשות שהן בהריון
וזה נשמע לי… נחמד.
נחמד! את קולטת? פעם הייתי רוקדת על הגגות מהתרגשות.
פעם הייתי בטוחה שזו השליחות הכי עמוקה שלי. פעם הייתי עפה על זה.
ועכשיו, זה לא כזה טעים. נחמד.
ואז אני דופקת את הראש בקיר.
מה נחמדדדדד????
אשה רצתה הריון וזה לא הלך
היא באה לעיסוי והרתה.
זה לא נחמד!!! זה אמור להיות מפעים!!! מרגש!!! מרטיט לבבות!!!
וכל מה שיש לי להרגיש זה – נחמד???
תגידי, איבדתי את השכל?
אני נפרדת מזיוי, הולכת בשבילים ותוהה.
אולי באמת נגמר לי הסוס? אולי באמת סיימתי?
האם נגזר עלי להמשיך בחיים של נחמדות שטוחה?
רגע.
אני עוצרת.
שווה לבדוק איך זה קשור לשינויים הורמונליים.
——————————————————–
שמעי מה גיליתי:
אולי לא איבדנו את השכל.
אולי איבדנו דופמין.
מוכנה?
הגילוי הזה גורם לי להרגיש שפויה שוב:
יש קשר בין אסטרוגן לדופמין!!!
אסטרוגן, את בוודאי יודעת, זה ההורמון שיש לנו בשפע בשנות הפוריות.
דופמין זה הורמון שגורם לנו לומר – בואי נעשה את זה שוב!!!!! זה יהיה נפלא!
כדאי לך לקום בבוקר ולעשות עוד ועוד מזה!!!
הכנת אוכל וכולם מלקקים אצבעות בהנאה! בום! דופמין!! בואי נבשל שנית!!
– – – וואיי איזה כיף הולך להיות לי כשאעמוד לבשל!!! בקצה התהליך כולם יעופו עלי!!!
לימדת קבוצת נשים והשתנו להן החיים? בום!! דופמין!! בואי נלמד שוב!!!
– – – יא אללה, זה תענוג להכנס לאוטו ולנהוג לצד השני של המדינה כדי ללמד קבוצת נשים מהממת!
הולכים להשתנות להן החיים!! זה יהיה מרגש בטירוף!!!
עשית עיסוי רחם ומישהי הרתה? בום!! דופמין!! בואי נעשה עוד מלא כאלו!! – – – כן!!
אני רוצה לקום בבוקר ולעשות עוד מלא עיסויי רחם ובחלוף זמן לקבל הודעות נרגשות
על הריון ולהרגיש שעשיתי משהו טוב בעולם!!
איזו חדוה זו לקום בבוקר לעבודה כזו!!!
ועד היום לא ידעתי שיש קשר הדוק ביניהם:
שימי לב שימי לב:
זה כמו מבצע 1+1+1.
אסטרוגן מעודד ייצור דופמין במוח + גורם לו להשתהות במרחב הסינפטי
(כלומר, מאפשר לנו ליהנות ממנו למשך זמן ארוך יותר. באופן דומה פועלות תרופות מקבוצת SSRI כמו נוגדי דכאון,
כשהן מנסות להשהות במרחב הסינפטי הורמון נפלא אחר – סרוטונין)
+ מגדיל את מספר הקולטנים שלו (כלומר, מאפשר לנו ליהנות גם מכמות קטנה של דופמין).
את קולטת??
אסטרוגן מביא דופמין = חווית הנאה וסיפוק + בואי נעשה את זה שוב, איזה כיף זה הולך להיות!
פחות אסטרוגן – פחות דופמין – פחות מסופקת = לא טעים לי. ולא בא לי בהכרח לעשות זאת שוב ושוב ושוב ושוב.
טדדדם!!!
מהיום, במקום לדפוק את הראש בקיר, נוכל לומר לעצמנו בחיוך –
——-
ועכשיו רגע ברצינות.
מה עושות עם זה?
איך מחזירות את הטעם לחיים, גם כשיש פחות אסטרוגן?
איך למשל? מצאתי כמה עצות זהב:
- דלק למוח: כדי ליצור דופמין, הגוף זקוק לטירוזין (חומצת אמינו שנמצאת בחלבונים) בשילוב עם ויטמין B (בייחוד B6), וסידן.
שילוב של חלבונים כמו בשר ודגים, ביצים, קטניות, אגוזים ומוצרי סויה עם חומוס, בננות ואבוקדו,
למשל, יספקו לגוף את חומרי הגלם הדרושים לו כדי לייצר דופמין גם בלי הרבה אסטרוגן.
זה הופך את הצלחת שלנו ליותר מאוכל טעים; זה הופך אותה לדלק שיגרום לנו לחוש שהחיים הם הרבה יותר מנחמדים. - פחות זה יותר 1#: לא יכולתי למצוא עצה צפויה מזו – כדאי להפחית סוכר מעובד וקפאין.
איך, למען השם, העצה הזו פוגשת אותי שוב ושוב בכל שלב בחיים…?? כמה צפוי, ככה מעצבן… אולי בקיץ אצליח לעמוד בזה ביתר קלות. - פחות זה יותר 2#: בואי ננסה להפחית סטרס. קל לומר, קשה לבצע (בייחוד בישראל).
יחד עם זאת, אני מוצאת שתרגול מיינדפולנס יומיומי, אפילו בן מספר דקות, מועיל לי מאוד. - זיווג נהדר: חשיפה לאור שמש + פעילות גופנית קבועה. מסתבר שהגוף זקוק לחמצן ואנרגיה כדי לייצר דופמין,
אז אין כמו הליכה טובה בשמש! יס!! את זה הכי קל לי לבצע!!!
כל זה מסביר אולי את הצורך הגובר שלי בחלבונים ואת הצורך המופחת בקפה. גאון הגוף שלי!
תיכף סוגרת את המחשב והולכת לטפל בספק הדופמין האישי שלי: אפיית לחם.
אחרי הכל, לפעמים הדרך הכי קצרה לדופמין עוברת דרך לחם טרי…!
******************************************
למעבר לפרק הבא לחצי כאן
אני תמיד שמחה לקרוא תגובות. מוזמנת לכתוב אלי למייל: office@einatlev.com.
כמו כן ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
