אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי שינה צורה.
אני זוכרת בבהירות את היום בו הנרתיק שלי הפך ממחילה חשוכה ומסוכנת למרחב ידידותי שנעים לשהות בו.
שלא תביני אותי לא נכון.
עד אותו יום בו השתנו יחסיי עם הנרתיק דוקא הכרתי אותו לא רע –
הכרתי אותו בדגמים אנטומיים, הסברתי על המבנה שלו לבנות תיכון דרך איורים מספרי רפואה, ציירתי אותו על הלוח וידעתי,
ללא ספק, שבקצה הנרתיק נמצאת הרחם ושהחלל הפנימי שלו הוא בעצם סגור.
ידעתי את זה.
שנים ארוכות לפני יום השינוי הכנסתי אליו אצבע לראשונה כדי להבין איך בדיוק להכניס טמפון,
וכאשה נשואה הכנסתי אליו בדי בדיקה כהכנה לטבילה במקוה.
ואולי דוקא בגלל זה –
אולי דוקא בגלל הפחד להכניס בד לבן ולהוציא אותו אדום או חום,
אולי דוקא בגלל הפחד שאצטרך לשאול שאלת רב או להתחיל לספור מהתחלה,
נבנה בי עם השנים דימוי של מחילה חשוכה ומסוכנת, שאי אפשר לדעת איך תגיב לבדיקת טהרה.
רגע.
אני מבקשת מעצמי יותר כנות.
זה לא התחיל בבדיקות הטהרה, ולא אוכל לשים על כתפיהן את האשמה כולה.
למעשה, גם הרבה לפני החתונה הנרתיק הרגיש לי כמו מקום מעט מסוכן, מלוכלך, וכזה שאסור לגעת בו.
דוקא גדלתי בבית סבבה והגוף היה חלק מהחיים,
אבל הסביבה התרבותית בה צמחתי – ואולי גם את – התייחסה אל הגוף כמובן מאליו ואל האגן כמוקצה מחמת … סכנה, חטא או מיאוס.
אזור שההיכרות איתו לא רלוונטית ולא נמצאת בתפריט.
אזור שאסור לנענע.
כך שגם כשהגעתי לעסוק בחינוך מיני, לא עלה על דעתי (ולמעשה, גם לא על דעת הקולגות החילוניות למהדרין שלי)
לחבר בין מה שאנחנו יודעות על הנרתיק לבין התחושה הגופנית בכניסה אליו או בתוכו.
בתרבות הדתית והחילונית של אותם ימים האיבר הזה היה פשוט מחוץ לתמונה, שייך ליום בו אקיים יחסי מין – כלומר שייך, בעצם, לגבר איתו אבחר לחיות.
על הרקע המטריד הזה, הנרתיק הפך מאזור לא רלוונטי למחילה חשוכה ומסכנת זוגיות עם הנישואין.
אני זוכרת את עצמי עושה בדיקת טהרה, כולאת את הנשימה, מוציאה את הבד ומפחדת להסתכל.
אני זוכרת שפחדתי כל כך עד שפיתחתי תרעומת עמוקה כלפי הווסת שלי – שמפרידה בינינו בכל חודש מחדש.
הנרתיק היה מחילה חשוכה ובקצה שלה עמדה רחם בוגדנית.
ואז…
אז נפתחה קבוצה בה למדו מודעות לפוריות עם דפנה פלר קרוב למקום מגוריי,
ועל אף שהייתי בהריון מתקדם – הצטרפתי.
לא בכל יום נפתחת קבוצה בפינה נידחת זו של הארץ.
השיעור הראשון כלל הסברים אנטומיים שהכרתי לא רע, אבל אחריהם – אוהוהו – היו שיעורי בית,
שכללו מפגש אישי ואינטימי עם הנרתיק ועם צואר הרחם הממתין בקצהו.
למזלי, הייתי בהריון, כלומר יכולתי להניח ששיעורי הבית הללו לא יובילו אותי אל בלאגן הלכתי חדש.
נסעתי הביתה, שטפתי ידיים עם סבון, הנחתי אצבע בפתח הנרתיק והמתנתי.
אחרי רגע, שמעתי את הגוף אומר לי – סופסוף. סופסוף אנחנו נפגשים באמת.
כשהכנסתי את האצבע פנימה – בלי בד בדיקה ובלי טמפון ללא מוליך,
במפגש בלתי אמצעי שכזה – פגשתי את דפנות הנרתיק וגם, הללויה, את צואר הרחם ממתין לי בקצהו השני.
5 הדקות המכוננות הללו גילו לי שאפשר להפגש, שהמרחב הזה הוא חלק ממני, שהנרתיק הוא שלי.
לראשונה בחיי, הנרתיק הוא חלק ממי שאני. אשה חיה.
יום השינוי הזה הוביל, כמו דומינו ראלי, מפולת של שינויים מבורכים בחיי.
ההיכרות האינטימית בינינו הפכה את הנרתיק ממחילה חשוכה ומסוכנת למרחב ידידותי למשתמשת, למרחב שהוא לגמרי שלי.
הפחד מ"מה אני אמצא שם" פשוט נעלם, כאילו הארתי בפנס פינה מבולגנת בתוכי ואמרתי לה – כן. את שלי. ואנחנו ביחד.
*
אותו רגע מכונן הוביל אותי, בין השאר, ליצור יחד עם תמר אוחנה את הסדרה ראויה לאהבה, שמבקשת ליידד אותנו עם הגוף הנשי שלנו.