מכירה את זה, נכון?
הווסת עומדת להגיע,
הלב עולה על גדותיו ולא מהתרגשות,
העצבים רופפים, העייפות מתגברת, הסבלנות בירידה חדה
ודייייי
בא לך שכולם יעופו לך כבר מהעיניים וזהו
כאן זה מתחלק לשתיים:
אלו מאתנו שעוד מחזיקות מידה מסוימת של תירבות
ומעלות חיוך מזויף של "הכל בסדר"
בעוד בפנים מתחולל מאבק אימתני
ואלו שכבר לא מחזיקות את זה בפנים.
נסיוני האישי והמקצועי מגלה לי שהחלוקה בין שתי הקבוצות
קשורה גם לגיל,
וכשאת חוצה את גיל 40 הסיכוי שלך להצטרף לקבוצה השניה גדל בקצב אקספוננציאלי.
ובכן.
הלב והרחם הם איברים מקבילים.
כשהרחם גדושה ברירית (כלומר, את ממש לפני הווסת)
גם הלב גדוש.
כל מה שלא אמרת, לא ארגנת ולא טיפלת בו
כל מה שהדחקת למען שלום בית, שכנים וציבור
עולה וגואה עכשיו
וחלאס, את כבר לא יכולה יותר.
מכאן והלאה – או שזה יתפרץ החוצה (אם את שייכת לקבוצה השניה)
או שזה ימרמר אותך מבפנים (כמו באיור הגאוני של YEHUDA DEVIR).
עד כאן אנחנו מכירות, נכון?
רק שמתחת לכל זה, יש משהו עמוק עוד יותר.
כמו שכל בית צריך נקיון וסדר,
גם מערכות היחסים שלנו זקוקות לאוורור וארגון מחדש
וגם הבית הפנימי הרגשי זקוק לטאטוא ושטיפה לעיתים קרובות.
לשמחתנו כי רבה,
אנחנו שייכות לאותו מין מדהים
שזוכה לוויסות אחת לחודש.
כן, ווסת מלשון ויסות.
כך שרגע לפני הווסת זה מרגיש כמו – מה זה כל הבלאגן המצטבר הזה?
וכשהיא מגיעה – פווו, איזו הקלה. משהו מתווסת החוצה
והמערכות נרגעות.
מה שאנחנו אמורות לעשות בימים הרגישים והחשובים הללו
זה ללכת הצידה לכמה ימים
לנוח, לבהות, לא לעשות דבר
לרכל עם חברות, לפטפט את עצמנו לדעת
ולגלות תוך כדי שיחה ממה הגיע הזמן להיפרד,
למי או למה כדאי לומר שלום
ומה הכוונות החדשות שלנו לחודש הבא.
לשם כך הומצא אי-שם באפריקה האוהל האדום
וכמה חבל,
הו כמה חבל
שלא אימצנו אותו אל לבנו כשנשות ביתא ישראל הגיעו לארץ.
כלומר,
כשאת עצבנית על הסביבה בימים האלה
זה לא כי התחרפנת.
זה כי עכשיו את עושה סדר בבית
וזה ממש מעצבן שמפריעים לך עם בקשות מוגזמות כמו ארוחת ערב.
אבל גם לזה יש עוד רובד. מוכנה לצלול איתי עוד קצת?
אצל רובנו,
אותו סדר מחודש בבית הפנימי ובמערכות היחסים
מגיע עם ערימה נאה של ביקורת עצמית.
כשאת מתמודדת עם בלאגן פנימי
סביר להניח שנצמדת אליו כמעט בלי מרווח נשימה
גם ביקורת עצמית עם משפטים כמו –
איך לא עשית את זה קודם?
איך יכול להיות שרק עכשיו את מבחינה בזה??
בואי, היית צריכה כבר מזמן….
ונראלי שזה לב העניין.
לעשות סדר זה סבבה.
לדבר על עצמנו לשון הרע, זה כבר פחות סבבה.
כיוון שזה בא (כמעט) ביחד,
רובנו כל-כך סולדות מהשלב הזה בחודש
ובכלל לא בא לנו שהוא יגיע
וגם לא בא לנו לשמוע מה כדאי לסדר ולנקות.
יעני, אם סדר ונקיון באים עם כל כך הרבה שנאה עצמית –
וואלה לא בא לי.
כך נולדת (בין שאר הסיבות התרבותיות)
שנאת ווסת ושנאת הנשי.
אבל גם לזה יש עוד רובד, עמוק יותר.
מוכנה?
במעבר בין שנות הפוריות לשנות החכמה
מתגבר ביתר שאת הצורך לנקות ולארגן מחדש את הבית ואת החיים.
מערכות יחסים מחליפות צורה או מסתיימות,
תפקידים משתנים וזזים,
עניינים לא מטופלים צצים פתאום וכבר לא מוכנים לחכות בבוידעם
הרחם גדושה, הלב גדוש,
וואלה כבר אין לך סבלנות.
גיל המעבר הוא למעשה PMS אחד ארוך.
אם לא למדת לאורך החיים להפריד בין הצורך לעשות סדר
לבין השנאה העצמית המתלווה לבלאגן,
זה הולך להיות קשוח.
יחד עם זאת, זה שלב חשוב מאין כמותו.
את עושה סדר פסח של החיים
ובסופו, אינשאללה,
יהיה לך סופסוף נקי ומאורגן
ותוכלי לשבת על כסא הנדנדה עם שייק קר ולהיות שקטה.
קשוח אבל משתלם.
אינשאללה.
ועכשיו לרובד המשמח ביותר בכל זה.
אם נחזור רגע למחזור אחד סטנדרטי,
נוכל להיזכר שמעבר לווסת ישנו גם ביוץ.
בעיניים הוליסטיות מקובל לחשוב
שהביוץ נמשל לקיץ – יש הרבה שעות אור, כולם בחוץ, וגם את בחוץ –
זוהרת, מושכת, אטרקטיבית ונטולת דאגות
בעוד הווסת נמשלת לחורף –
חשוכה, דולה ממעמקים, מתכנסת פנימה.
כדי לעבור וסת טובה
חשוב להגיע אליה עם אוצרות ומשאבים אותם ליקטת בזמן הביוץ.
התפקיד החשוב ביותר בזמן הביוץ
הוא להיזכר כמה את חכמה ויפה ומהם כוחותייך
להתחבק עם חברות
להיות עם אנשים
להיטען בכוח.
עם המשאבים הנכונים,
תוכלי להגיע לזמן הווסת ולעשות סדר מבלי ללכלך על עצמך במילים קשות,
לארגן מערכות יחסים עם פחות רגשות אשם
לעשות מה שצריך עם הרבה חמלה עצמית והומור נאה.
בחזרה מהירה אל גיל המעבר –
כדי לעבור גיל מעבר בריא
כדי לעשות סדר במערכות היחסים שלך
זה קריטי לבוא עם משאבים.
חברות, מקורות תמיכה, משפחה, קהילה
הכרה בכוחותייך הפנימיים והחיצוניים
הכרה וליקוט של כל מה שיכול להטעין אותך במסע הלא-קל אך הדרמטי הזה,
ובלי שמץ של לשון הרע או שנאה עצמית.
גם אם התקשית לעשות זאת לאורך שנות המחזוריות הסדירה שלך
אל דאגה!!
תוכלי לעשות זאת ממש כעת, דרך תרגיל משאבים.
