כמה שהרעיון הזה פשוט,
ככה הוא משוגע
וכמה שהוא הגיוני
קשה להפנים אותו.
אנחנו, הנשים, בורכנו בשני זוגות שפתיים.
נכון?
פה של מעלה ופה של מטה.
ושני זוגות השפתיים מבקשים להתבטא, להתקרב, להתחבר, להיות ביחד ולהיות לחוד.
רק אחד הזוגות, הפה העליון, יודע גם להשתמש במילים.
הזוג השני נאלץ להשתמש בתנועה.
נסי את זה רגע מול הראי:
כיצד יכול הפה העליון שלך לבטא רגשות, גם ללא מילים?
מה קורה לו כשיש לו משהו חשוב לומר,
אבל אסור לדבר על זה?
איך זה מרגיש בפה – בלסת – בגרון – בלב
כשכואב לך משהו, אבל זה מתנגש עם עולם ערכים או עקרונות כלשהם
ופשוט אי אפשר לדבר על זה?
נסי מול הראי ושימי לב.
את מה שאת מגלה למעלה, יקירתי,
את יכולה להשליך בקלות גם על פה של מטה.
מה היו אומרות השפתיים התחתונות לו היו להן מילים?
מה הן היו אומרות, לו היתה להן הרשות לדבר?
מה היתה הבקשה שלהן, אם היה מותר לה להיות מונחת בחלל,
בלי להפריע לאף ערך, אמונה או רגשות של אחרים?
ומה קורה לשפתיים התחתונות שלך
כשהן לא יכולות להביע?
נכון.
בדיוק מה שקורה בלסת – גרון – לב
כשאת מסתובבת עם כאב שלא יכול לבוא לידי ביטוי.
זה בדיוק זה.
איך נוצרת רפואה?
כשאנחנו מסכימות לבטא בקול, תנועה או מילים
את מה שנאצר שם בפנים.
לקשקש על הדף, לצעוק באוטו לבד,
להתבטא על חוף הים בתנועה,
בלי להבין, בלי שזה יהיה אסתטי
להביע, לשחרר, לאפשר קול.
שני זוגות השפתיים מחוברים זה לזה.
כשאת מייצרת תנועה בשפתיים של מעלה –
משהו עשוי לזוז גם למטה.