בסצינה מפורסמת בשטיסל
נוחעם אוחז מטאטא
ובנון-שלנט דוחף את ערימת הלכלוך מתחת לספה.
אני צופה בזה שוב
צוחקת
אחר כך נבוכה
גם בצד השושלתי האפגני שלי זה ככה
מטאטאים הכל, רגשות, כעסים, מחשבות לא מקובלות
שיהיה נעים
שיהיה שלום
אבל איזה שלום ואיזה נעליים
כשכל הג'יפה נתקעת לך מתחת לספה
או עמוק בבטן?
התכונה הנשית (?) הזו
שלא פסחה גם עלי, לא פסחה
לדלג על מה שאני מרגישה
להכנס תוך אלפית שניה לנעלי האחר
לחפש איך להתנסח ככה שמה שמציק לי יישמע
להבין אותו, להרגיש אותו
לפעמים זה נראה כמו אמפתיה
התכונה הזו
כשהיא באה תוך כדי דילוג על מה שאני מרגישה
מייצרת מלחמה, ולא שלום
מייצרת כאב נערם, מוגלתי, מתפרץ
מתפרץ קודם כל עלי, בתוכי,
ובמצבי קיצון, גם על מי שממש לידי
שיש לי ביטחון בו, שלא יתפרק גם כשאתפרץ ככה
איזה דילוג אני מדלגת לי
וכמה זה כואב להכיר בזה
הבוקר, קפה, חברה טובה
אנחנו מתבוננות באסטרוגן שליווה אותנו מילדות
אותו הורמון נשי כל כך,
מדלג כל כך,
מתחשב כל כך
איך הוא מתמעט לו מאז שחצינו את הארבעים
ודוקא ההתמעטות הזו,
שכל כך משמיצים אותה –
דוקא היא דוחפת אותנו להרגיש, להרגיש עד הקצה
להכיר ברצונות שלנו,
בדיוק המדויק של הקפה
להסכים להביע אותם
קודם כל לעצמנו
אחר כך גם החוצה.
