לפרקים אני מרגישה פשוט לא רלוונטית.
לא מזמן השתתפתי בכנס חשוב, אליו הגיעו נשים רבות שעסוקות באופן יומיומי, אישי ומקצועי, בבריאות נשים הוליסטית.
מה אני אגיד לך, זו היתה חגיגה. היו שם כל כך הרבה נשים נהדרות. הן הביאו רעיונות יצירתיים. הן הביאו את עצמן.
הן באו עם שלל זויות התבוננות חדשות ומסקרנות וידע חדש, שפע של הצעות ומוצרים אסתטיים ותומכים עבור נשים.
הן באו עשירות כל כך. התבוננתי בהן והרגשתי הקלה. הנה, קם לו דור המשך,
וכמו כל דור המשך – הוא מתעלה על הדור הקודם ומביא מתנות חדשות לעולם, ואיזו נחת זו, אני יכולה להשען אחורה ולנוח.
איזו נחת.
איזו נחת.
הנחת ליוותה אותי במשך יומיים נוספים, עד שבקעה לה תחושה חדשה, מטרידה ומטרילה –
אני לא רלוונטית.
אני כבר לא רלוונטית.
הנה, קם לו דור חדש. יש להן משאבים וידע, יש להן בסיס איתן שבנינו עבורן ועבור אוכלוסיית הנשים (והגברים) באשר היא, והן מצמיחות קומה חדשה.
ואני, ששייכת לדור הקודם, מבחינה כעת בבעתה שאני על המסוע בדרך לבית הקברות המקומי, לא רלוונטית יותר, מיושנת ולא מעודכנת,
לא מצויה בפרטים ובטח שלא במושגים כמו רילס, סטורי והיילייט. סיימתי את תפקידי, נותר להגיד קדיש.
אז הנחת המענגת מתחלפת באימה, ואני מסתובבת עם הפזמון הזה בראש במשך ימים ושבועות מדכדכים; מדוכדכת מכדי לעשות משהו.
מדוכדכת מכדי להרים את הראש.
מה בדיוק מדכדך אותי? אני תוהה ביני לביני.
מאיפה מגיע הפזמון החוזר והמדכא הזה?
כן, בוודאי מדובר בפער השימוש באינסטגרם, אבל לא רק.
בשלב זה עולה בי חשד קל שהתחושה הזו קשורה לתאים עצמם.
ביני לבין הנשים הצעירות והיפות הללו יש גם פערי דם, כוח חיים וחיוניות. הן מזכירות לי את הפוטנציאל שהיה גם לי, בגילן.
כעת, כשאני שני עשורים מעליהן, אני מסתובבת עם התחושה המטרידה שמשהו בתוכי קמל, שלא לומר – כבה.
אולי בגלל זה קיבלנו את השם המעליב גיל הבלות? אולי באמת משהו קמל בי בפנים?
עומדת מול הראי, מתבוננת על הגוף שלי. מה בתוכי מרגיש שזהו? מה בתוכי מרגיש על המסוע לבית הקברות?
הידיים מגששות בשיפולי הבטן, והנה הן. השחלות שלי.
עולם האסוציאציות לוקח אותי לשיחה עם השחלות שקרתה לפני כמה שנים:
עמדתי במקלחת טובה, מתענגת על זרם מים ששוטף את המחשבות, וקלטתי שעולה בי זעם.
כאילו משום מקום, עולה זעם.
הורדתי את המבט והקשב אל הגוף ותהיתי לי. מי פה זועם? איזה חלק בתוכי מרגיש כרגע זעם?
אנחנו! צעקו השחלות שלי. אנחנו זועמות מאודדדד!
באמת? שאלתי אותן. Really?
כן! הן ענו בתוקף. אנחנו זועמות.
את יודעת איזה מאמץ אנחנו מפעילות כדי לבייץ? את יודעת במה זה כרוך? איך למען השם את מונעת הריון?
באיזו חוצפה את מבטלת את המאמץ הכביר שלנו להביא עוד נשמה לעולם? בטח שאנחנו זועמות!!!
מרוב תדהמה פרצתי בצחוק.
ואז הנחתי עליהן ידיים ואמרתי –
אחיות שלי. תודה.
תודה שהבאתן לעולם את ארבעת הילדים היפים שלנו.
תודה שייצרתן כל כך הרבה מחזורי ביוץ ווסת.
תודה שאתן איתי.
אני ממשיכה להרות רעיונות, יצירות, כיכרות לחם ותבשילים,
אני ממשיכה להיות אשה יוצרת בעולם
ובוחרת לא להרות שוב.
תודה על המאמץ שלכן.
אני זקוקה לביוצים הללו, גם כשהם לא מתממשים לכדי הריון ותינוק חמוד וצווחני.
וכשהודיתי להן כך, תחת זרם המים, ליטפתי אותן בעדינות והרגשתי איך מפלס הזעם יורד.
בחזרה לכאן ועכשיו,
כשאני מצליחה סופסוף לקחת מידת רוחק קלה מהתחושה האיומה שאני לא רלוונטית יותר,
אני מתחילה לתהות האם בדיוק כעת אני פוגשת תמונת ראי לאותו זעם עתיר כוח – את התחושה שמשהו נגמר.
השחלות שלי מסיימות את תפקידן. אם עד עכשיו הן פעלו באופן יומיומי והבשילו זקיקים,
בייצו וטיפחו מרחוק סביבה אופטימלית לקליטת עובר, הרי שהתפקיד הזה מסתיים לו.
ואז?
מה קורה אז?
מה קורה לשחלות כשאנחנו כבר לא זקוקות להן?
כמה עצב הן נושאות בתוכן כעת?
באלו אופנים הכאב שלהן מהדהד את המקום שלי בחברה?
אני נושמת עמוק ויוצאת למחקר קטן על תפקיד השחלות בתום הווסת.
האם זו האמת? האם כשהשחלות לא מבייצות יותר, הן באמת לא רלוונטיות?
אם כן, למה הן לא נושרות או משהו כזה? מה הקטע "להשאיר" אותן בגוף אחרי היציאה לפנסיה?
מסתבר שהתמונה מורכבת יותר:
כלומר… כן. השחלות כבר לא יבשילו זקיקים וביציות.
הן כבר לא יהיו עסוקות יומם וליל בייצור אסטרוגן ופרוגסטרון.
הן כבר לא יעמדו שם ויתפללו שהביצית אותה שלחו אל החלל הפנוי תפגוש חתן מתאים ותהפוך ליצירה אנושית מפעימה.
אבל בתהליך מורכב ויפהפה הן ישנו את חלוקת העבודה הפנימית שלהן. אם עד כה הזקיקים ייצרו הורמונים 'נקביים' בכמות נאה,
כעת השחלות המדהימות שלנו ייצרו בעצמן, בלי עזרתם של הזקיקים החביבים,
חומרי גלם 'זכריים' והגוף יהפוך אותם בשקט-בשקט לאסטרוגן נקבי ורך
[למקרה שאת אוהבת לחפור, כמוני, אני שמה למטה הסבר מעמיק יותר].
המחשבה על זה משגעת לי את המוח. ברמה הביולוגית הפשוטה – השחלות מקבילות לאשכים;
וכמו שאומרים על גבר "יש לו ביצים", אפשר לומר על אשה "יש לה שחלות",
כלומר – יש לה אומץ, תעוזה וכוח לפרוץ. ואחרי שאמרנו את זה – זה לא מפעים לחשוב שהשחלה מפרישה בעצמה הורמונים 'זכריים'?
וזה לא מפעים אף יותר שכשאנחנו מגיעות לגיל החכמה יש לנו יותר הורמונים 'זכריים',
כלומר אפשר לומר עלינו בהתפעלות – "וואי, תראי את זאתי, יש לה שחלות!"
הללויה לשחלות!!!
אחיות שלי, אני רוצה לומר להן,
חשבתן שאתן בדרך לסל המיחזור, כי מעולם לא שמעתן את השיעור אודות הורמונים,
ובמקום זאת פשוט אכלתן סרטים על כמה שאתן כבר לא רלוונטיות.
אבל – הלו, יש לנו עוד דרך ארוכה יחד. התפקידים שלכן משתנים, וגם התפקידים שלי.
מסתבר שאני זקוקה לכן עד זקנה ושיבה!
אחרי רגע של התרוממות רוח אני מבחינה שהמחקר הקטן שערכתי מרגיע אותי במשהו.
אולי זו לא רק אני שמרגישה לא רלוונטית.
אולי זה גם הקול שעולה מהשחלות שלי.
אם לפני כמה שנים הן זעמו במין "תני לנו עוד!", כעת הן שותקות כי הן חושבות שאין להן מה לתת.
אני מחבקת אותן ואותי.
מה יש לי לתת, בתוך קהל נשים צעירות, מלאות כוח, הורמוני ביוץ, רעיונות מדהימים ורילסים מעוררי השראה?
מה יש לשחלות שלי לתת בשלב הזה של החיים?
אולי נסיון חיים, עומק ובשלות? אולי אולי – יציבות?
אולי זו "שחלה אחרת לגמרי" כשהיא לא עסוקה בכל יום בעבודה מסוג שונה, אלא פועלת באופן יציב וקבוע לייצור אנדרוגנים?
אולי אני יכולה להיות "אשה אחרת לגמרי" כשהתנודות ההורמונליות המשתנות בכל יום כבר לא פועלות עלי את פעולתן?
לאן ייקחו אותי החיים בשלב הבא?
הלוואי והייתי יכולה להיות רק סקרנית.
הצלחתי לעורר בי סקרנות, אבל כרגע היא גם מהולה בפחד.
האמת היא שאני עדיין מודדת את עצמי במדדי ביוץ.
————————————————————–
וזה ההסבר לחופרות 🙂
כדי להבין מה קורה בשחלות עם תום הווסת,
עלינו להסביר קודם מה קורה בשחלות במהלך שנות הפוריות:
- כל שחלה מכילה מספר רב של זקיקים. כל זקיק נושא בתוכו ביצית אחת, במצב לא בשל.
- כחלק מתהליך הבשלת הביציות לקראת ביוץ, הזקיקים גדלים ומפרישים אסטרוגן.
- לאחר הביוץ, כשהזקיק נפרד לשלום מהביצית שלו, הוא הופך להיות גופיף צהוב – ומפריש גם פרוגסטרון.
כלומר, הזקיק והגופיף הצהוב הם אותה גברת בשינוי אדרת; הזקיק מכיל ביצית, ולאחר שהוא מבייץ – הוא הופך לגופיף צהוב. - בלי להכנס לזה לעומק, כדי לחולל מחזור ביוץ ווסת מתקיימת תקשורת בין הזקיק / הגופיף הצהוב בשחלה לבין המוח:
הזקיק / הגופיף הצהוב יפריש אסטרוגן / פרוגסטרון, והמוח יפריש הורמונים בשם FSH, LH. - התנודות בין אסטרוגן לפרוגסטרון משפיעות כמעט על כל תא בגוף, והופכות אותנו למחזוריות במובן העמוק ביותר של המילה הזו.
תמצית חיינו כנשים היא השינוי; השינוי אינו מקרי, הוא חלק מרצף מחזורי בעל הגיון וסדר פנימיים.
אז מה קורה עם תום הווסת?
- השחלות אמנם מפסיקות לבייץ, ולכן גם מפסיקות לייצר את ההורמונים החביבים אסטרוגן ופרוגסטרון, שליוו אותנו יד ביד מאז הווסת הראשונה.
- מה שאנחנו פחות ערות לו, זה שלאורך כל שנות הפוריות הזקיקים יצרו גם אנדרוגנים (הורמוני מין זכריים) – טסטוסטרון ואנדרוסטנדיון.
- גופנו הנשי המופלא משתמש באנדרוגנים הללו כחומרי גלם ליצירת ההורמון הנקבי אסטרוגן
(אני עוצרת כאן כדי להשתאות. הגוף שלנו משתמש בחומרי גלם זכריים, כאלו שאחראים בקרב גברים לשיעור,
התפתחות שרירים ומסת עצם ועוד, והופך אותם להורמונים נקביים. האין זה פלא??).
והנה החלק המעניין:
- כשכמות הזקיקים בשחלה קטנה, לקראת תום הווסת, אין לנו יותר יצרני אסטרוגן ופרוגסטרון. את זה כבר אמרנו.
אבל – וזה האבל הגדול – דוקא הפחתת הייצור של שני אלו גורמת למוח להפריש יותר LH.
ההורמון הזה גורם לשחלות להעביר את ייצור האנדרוגנים לתאים אחרים בשחלה [תאי הסטרומה (Stroma) וההילוס (Hilus)]. - בנקודה זו, אולי את מתחילה להבהל. האם את הופכת לגבר? האמת היא שלא.
למה זה טוב שנמשיך לייצר אנדרוגנים?
כי לאנדרוגנים החביבים הללו יש תפקידים בשמירה על צפיפות העצם, בריאות הלב, כלי הדם ותפקוד מיני.
חוץ מזה, הם יומרו בגוף האשה הנפלא שלנו לכמויות קטנות של אסטרוגן גם בתקופה שלאחר תום הווסת. - ואת כל זה ממשיכות השחלות לעשות גם 20 שנה ויותר אחרי תום הווסת.
אני מבינה טוב יותר בתמונות. ציירתי לי את זה:
לא רע, הא?
רוצה לקרוא עוד קצת?
- זה קישור למאמר חשוב ומעניין שכתב ד"ר מרק גלזרמן בעיתון הארץ, בו הוא מתייחס גם למושג המעליב "בלות"
- וגם סרטון חביב בנושא.
****************************
ניתן לעקוב אחרי הבלוג גם דרך קבוצת הווטסאפ השקטה הזו. להצטרפות לחצי כאן.
