יקירה ואהובה שאת,
מה שלומך בימים טרופים אלו?
מה שלום הלב שלך?
כתמיד, אני חפצה לפתוח בתמונה,
והפעם בחרתי באחת שצילמתי בשלהי החורף בהרי ירושלים.
אמנם רקפות כבר מזמן אינן,
ובכל זאת – התמונה הזו אינה אקראית.
אני רוצה לכתוב על נושא קשה, כואב, מטלטל,
ולכן מבקשת ממך לעצור כעת ולשים לב אם יש בך כוחות לזה.
במידה ואין – אנא עצרי, גללי לסוף הניוזלטר וקראי חדשות משמחות.
ואחרי ההקדמה הזו… הנה העניין:
לאחרונה אני פוגשת בקליניקה סיפורי כתות.
נשים שחיו בצד או בתוך קבוצה שמתנהגת כמו כת,
עם מנהיג דומיננטי, דעות מוצקות, הפחדות, מניפולציות וגזלייטינג.
הסיפורים לא יאומנו,
הכאב גדול, מפוכח, ציני,
וכל מה שהרגיש נכון או אמת מרוסק ושבור.
כשאת פוגשת דבר כזה, אחותי,
את נותרת ללא מילים.
מה כבר אפשר לומר למישהי שהרגישה לאורך שנים שמשהו ממש לא בסדר,
אבל לא ידעה לתת לו שם?
מה כבר אפשר לומר לאשה שהעזה יום אחד לדבר, להגיד משהו, לשאול שאלה –
וגילתה שכולם מפנים לה עורף?
מה אפשר לומר לאשה שהמשיכה לדבר, לא שתקה,
המשיכה והגביהה קול,
המשיכה למרות ובגלל ואף על פי?
אני יושבת מול אשה כזו, ועוד אחת, ועוד,
וחושבת על כל הפעמים בהן פגשתי גם אני דמויות סמכות שהבהירו לי
עד כמה הן יודעות טוב ממני – וטוב מכולם.
דמויות סמכות שידעו לאן צריך ללכת,
מה נכון ומה חשוב,
מה מותר ומה אסור.
בשנות חיי יצא לי לפגוש דמויות כאלו שעשו זאת באופן בוטה:
צעקו, השפילו, התנשאו, יצרו דרמה כשמישהו העז לומר 'לא'.
בדיעבד אני יודעת – את הדמויות הללו קל לזהות:
בוטות היא עסק בולט,
ואת התקפנות הזו קל לשיים
(אם כי זה לא תמיד קל לצאת נגדה).
העניין הוא דוקא עם דמויות שעושות זאת באופן מרומז:
אנשים שקטים, מחושבים, נעימים לבריות,
חכמים ומתוחכמים,
אבל משום מה – כשאת איתם כואבת לך הבטן,
ואת מוצאת את עצמך מסכימה או מתמסרת לדברים באופן לא רגיל,
ואחר כך תוהה מה בעצם קרה כאן.
אנשים כאלו שאת לא יכולה לומר להם 'לא',
אבל את לא יודעת להסביר לעצמך למה.
אנשים שלאט לאט זורעים בך פחד,
ומשכנעים אותך שהאופן בו את חושבת / מרגישה / פועלת –
הוא-הוא הבעיה.
עם הדמויות הללו קשה יותר להתמודד,
כי כשאת מתפכחת סופסוף,
זה מלווה בהרבה ערעור, חוסר אונים ובלאגן פנימי.
הסכמתי או לא?
רציתי להיות שם, כן? בעצם, לא?
מה בי שיתף פעולה?
האם עכשיו אני זורקת הכל לפח?
גם את המתנות המשמעותיות שקיבלתי בקשר הזה?
האם זה משחק של אפס או מאה? שחור או לבן?
למה אני אומרת 'לא' נחרץ?
ואיך אתמודד עכשיו, למען השם,
עם כל מה שצריך לפרק?
————————————
נותרתי עם השאלות האלו מהורהרת, כועסת,
רוצה לשנות את העולם.
בכנות, כשאני שומעת כזה סיפור
מתחשק לי לקחת איזה נבוט וללכת להרביץ למישהו,
לתפוס את אותו רודן שתלטן מניפולטיבי ולהבהיר לו אחת ולתמיד ש…
במקום לעשות את זה,
נשמתי עמוק והתקשרתי למיכל פרינס.
מה נעשה, אני כמעט צועקת לה בטלפון,
איך נשנה את העולם?
את חושבת שיש מספיק מקום בבתי הכלא?
את חושבת שיש בתי משפט שיעשו צדק ואמת?
איך נעצור את הדבר האיום והנורא הזה,
בו אנשים דומיננטיים שמתחשק לי להרים להם נבוט על הראש
לוקחים את הכוח מידיהם של אחרים, מידיהן של אחרות,
ומשחקים בהן כרצונם?
מיכל שתקה רגע, ואז אמרה –
רגע.
רגע.
את ואני, היא אמרה, גדלנו על סיפורים פמיניסטיים
של נשים אמיצות שעשו שינויים גדולים.
גדלנו על ברכיהן של נשים שעשו צעדים משמעותיים, מלאי כוח,
ושינו את העולם.
גדלנו על ברכיהן של נשים שהיה אכפת להן, ונלחמו בטחנות רוח.
העניין הוא, מיכל המשיכה,
שאנחנו מספיק מבוגרות כדי לדעת שזה לא בהכרח עובד כך.
לא על כל כאב אפשר להגיש תלונה במשטרה,
לא עם כל מערכת יחסים אפורה תוכל מערכת החוק לעשות משהו,
וגם אחרי שאדם נעצר, נתן את הדין ואפילו שילם את עונשו לחברה –
מגיע היום בו הוא חוזר לקהילה זו או אחרת –
ובדרך כלל חוזר לסורו.
באופן מצער, ביום הזה מסתבר שישנם קרבנות חדשים
שנמשכים אל הקשר הזה,
והסיפור מחליף תפאורה ושחקנים אבל חוזר על עצמו, שוב ושוב.
כך שגם אם יהיו לך מאות נבוטים, זה כנראה לא יעשה את העבודה.
הקשבתי לה ושתקתי,
נעצבת אל לבי.
זה נכון. זה נכון.
אבל אולי יש עוד דרך, מיכל המשיכה.
אולי תיקון עולם, בהקשר הזה,
יגיע לאו דוקא דרך עבודה עם התוקפים,
אלא דרך עבודה עם עצמנו.
אני ממשיכה להקשיב לה וחושבת על שדה הלידה.
גם שם, מצער לומר,
עדיין ישנם חדרי לידה רבים מדיי אליהם נכנסת אשה הרה
ומוסרת את הסמכות על הגוף שלה לידי המערכת,
כמעט בלי לשים לב.
גם שם, לפעמים באופן מתוחכם, עדין לכאורה ובעצם פולשני מאוד,
האשה משוכנעת לחשוב שהיא לא יודעת,
לא מסוגלת, או גרוע מכך – מסכנת את חיי העובר שלה.
גם שם, לפעמים, האשה יוצאת מוכה וחבולה.
אבל גם שם חל שינוי עצום,
והוא קרה וקורה בזכות אשה ועוד אשה ועוד אחת,
שמביאות מודעות אל הרגע בו כף רגלן דורכת על מפתן בית החולים.
נשים מדהימות שכאלו, שאוחזות ידיים ומזכירות לעצמן
שהגוף שלהן הוא שלהן,
שהלידה הזו היא שלהן,
והצוות נמצא כאן כדי לתמוך, לעזור – ובעיקר לא להפריע.
נשים שזוכרות שהן יודעות, וטורחות להזכיר זאת לעצמן שוב ושוב,
ופונות פנימה, אל תוכן, לחפש תנוחה נכונה, תנועה משמעותית, שינוי כיוון
ו…. ללדת.
גם את עצמן.
הכעס שלי מתמיר את עצמו עכשיו למלא מלא אנרגיה.
כי כל רגע בו אשה נוספת חוזרת פנימה והביתה,
נותנת תוקף לרגשותיה,
מכירה בגבולותיה,
ובעיקר – מכירה בסמכות הפנימית שלה –
הוא רגע של שינוי עמוק.
כל רגע בו את אומרת לעצמך – כן, זה מה שאני מרגישה, ואני מאמינה לעצמי –
גם אם אין לי כרגע הסבר טוב למה –
הוא רגע בו את מחזירה את הסמכות לידיים שלך.
אנחנו, הנשים, עוד לומדות את דרכנו בעולם.
עד לא מזמן לא היה לנו רכוש.
עד לא מזמן היינו רכוש.
בחלקים רבים של העולם, נשים הן עדיין רכוש של מישהו.
הסמכות על הגוף, הסמכות על הלב שלנו –
הן סמכויות חדשות מאוד מאוד מבחינה תרבותית ואבולוציונית,
וכמו רקפת, הן נחצבות מן הסלע.
כשאנחנו משיבות את הסמכות אלינו –
כשאנחנו מזהות את הגזלייטינג הפנימי שלמדנו לעשות מילדות
ובוחרות להאמין לנו ובנו –
אנחנו מצמיחות דור של נשים שמביאות גאולה לעולם.
**********************************************************
אולי זה הרגע לספר על טרראי.
טרראי גדלה באפריקה, במשפחה ברוכת ילדים ועתירת אלימות.
בגיל העשרה היא כבר היתה אמא בעצמה, נשואה לגבר אלים ומבוגר ממנה.
ובכל זאת,
כשהגיעה לכפר שלה אשה לבנה ושאלה את הבנות הצעירות מה החלום שלהן,
טרראי לא היססה ואמרה –
אני רוצה לטוס לארה"ב ולעשות שם דוקטורט.
עם החלום הזה היא חזרה הביתה, וסיפרה עליו לאמא שלה.
אמא שלה, אשה שסבלה אלימות באופן יומיומי –
הסתכלה לה בעיניים ולא אמרה את המובן מאליו.
היא לא אמרה לה – מה הסיפור שלך? לכי לעשות כביסה ולטפל בילדים שלך.
היא לא אמרה לה – את הוזה. את בקושי למדת קרוא וכתוב.
היא לא אמרה לה – הייתי שמחה בשבילך, אבל אלו חלומות בהקיץ.
היא הסתכלה לה בעיניים ושאלה –
זה מה שאת רוצה? זה מה שאת באמת רוצה?
ואת מוכנה לעבוד קשה בשביל זה?
טרראי ענתה – כן וכן.
ואמא שלה אמרה –
אם זה מה שאת באמת רוצה,
ואם את מוכנה לעמול קשה –
את תצליחי,
וכשתעשי זאת, את תשני לא רק את החיים שלך,
אלא את החיים של הילדים שלך וכל הדורות שיבואו אחריהם,
ואת החיים של הבנות כאן בכפר.
עם הצידה הזו טרראי יצאה לדרך – והגשימה,
ואכן שינתה את חייה, חיי ילדיה,
וחיי הבנות בכפר.
זו לא היתה מלחמת צדק באלימות.
אלו היו מאות ואלפי צעדים קטנים, קטנטנים,
שאיפשרו לה להגשים חלום
ובסופו של דבר לעמוד על במת TED ולספר את סיפורה.
****************************************************
כל זה, קשור, בעיניי, לחורבן וצמיחה, גלות וגאולה.
אירועי השנה החולפת הבהירו –
כל כך קל להרוס,
וצריך כל כך הרבה כדי לשקם ולבנות מחדש.
מצד שני,
אמון, צמיחה, החזרת קשב –
נבנים על ידי מעשים קטנים, קטנטנים, יומיומיים,
של חיוך, חיבוק, תשומת לב, אכפתיות, אבחנה דקה,
החזרת הסמכות פנימה, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
זה לא קל בכלל לעשות,
אבל ראי איזה כר נרחב לפעולה יש לנו.
רוב הזמן ניפול, נטעה, נתבלבל.
רוב הזמן זה כנראה לא יעבוד.
ובכל זאת, כמו רקפת,
ננסה שוב, נתקן, נדייק, נשתדל,
ויום אחד זה יקרה.
יום אחד נמצא את עצמנו מאמינות לבטן,
מקשיבות לה,
סומכות עלינו.
בהקשר הזה אני רוצה להמליץ כאן בחום רב
על שני פרקים להאזנה:
- הפרק הנפלא הזה שעוסק בתבונת מוח המעיים – תחושת הבטן, בפודקאסט חושבים טוב מאת יהודית יקיר וליאת כץ
- הפרק שחותם את הפודקאסט בגוף ראשון, ועוסק בסמכות על הגוף,
אותו זכיתי להקליט עם מיכל פרינס. אמנם מזמן, ועדיין כל כך רלוונטי.
שני הפרקים נמצאים כמובן גם בספוטיפיי.
*********************************************
להחזרת הסמכות על הגוף יש, כמובן, קשר הדוק ליכולת לשאול שאלות.
מה אני חושבת על הגוף שלי ועל הנשיות שלי?
מה סיפרו לי על זה?
למה מכל זה אני מאמינה?
מה האמת, בעצם?
לאחרונה נתקלתי בסרטון הנפלא הזה, שמעז לשאול שאלות.
קחי כמה רגעים, לא תתחרטי 🙂
*********************************************
ועכשיו לחדשות משמחות:
לאחרונה נפתחה בטבעון מרפאה נשית איכותית, עם צוות רב מקצועי,
של נשים למען נשים.
סופסוף!!
הנה הפרטים.
******************************************
חברתי היקרה מפז חני גולד, העוסקת באובדני הריון והפלות ביתיות,
מפיצה בימים אלו את השאלון הזה – שמטרתו לחקור הפלות בזירוז של ציטוטק.
המחקר מבוצע על ידי ד"ר אמנדה שטרית, רופאת נשים בלניאדו,
ואושר ע"י ועדת הלסינקי.
הנה עוד צעד קטן – גדול בדרך לשינוי עולם, ולהחזרת הסמכות על הגוף.
חווית הפלה עם ציטוטק? מתאים לך לענות רגע על השאלון?
כולנו כנשים נודה לך מאוד!
*****************************************
הקורס המהמם וסת – המצאת המאה
יוצא לדרך בשנית – ב"ה בספטמבר הקרוב.
מבין עשרות התגובות על הקורס, אני בוחרת לצטט כאן (ברשותה, כמובן)
את התגובה של רבקה,
שמלמדת עד כמה הנכונות של אשה להאזין, ללמוד וליישם –
יכולה לשנות את חייה מקצה לקצה.
"השתתפתי בקורס ואני רואה שינוי מדהים:
קודם כל, למדתי להקשיב לגוף שלי,
הבנתי שהתחושות שאני מרגישה
באות לספר לי משהו ולמדתי פשוט לעצור ולהקשיב לזה ולא להתעלם.
החיבור שלי לגוף התחזק מאוד.
דבר שני, אני אשכרה מתרוקנת בשירותים!!!
ככל שעובר הזמן והתהליך מוטמע יותר וטבעי יותר, הווסת פשוט מתקצרת.
הגעתי לווסת של 5 ימים מווסת ארוכה של 8 ימים.
תודה ענקית!!
קיבלתי המון ידע על הווסת ועל הגוף בקורס קצר, קליל ובגובה העיניים.
תודה על התהליך המדהים שאני עוברת בזכותו".
בחרנו להציע את הקורס במחיר נגיש מאוד –
ועכשיו במחיר הרשמה מוקדמת, נגיש עוד יותר.
מי, מה, כמה ולמה? כל הפרטים וההרשמה מכאן.
ואם יש לך חברה שהקורס הזה יכול לשמח אותה מאוד –
תהיי חברה וספרי לה עליו!
אפשר מכאן, דרך הווצאפ.
***************************************
דיאלוג עם הרחם –
קורס ההכשרה למטפלות בעיסוי רחם מסורתי
ממלא את שורותיו בימים אלו.
הקורס מתוכנן להתקיים בנטף (הרי ירושלים),
בימי שני בבוקר, למשך 17 מפגשים מעמיקים, נוגעים, פותחי לב ורחם.
אם הלב שלך קורא לך לזה,
דברי איתנו.
********************************************
פינת הפרגון
אני שמחה לפרגן לחמוטל,
אשה אמיצה, יפה, מוכשרת וקורנת,
שנדדה בשנה הזו מביתה בעוטף עזה אל מצפה רמון,
קמה מעפר, אספה שברים, מצאה בהם ניצוצות,
וכל כך חיה.
כל כך חיה.
הידיים שלה זהב, הלב שלה מנצנץ,
והלב שלי הומה מגעגוע אליה.
אם את דרומית ומחפשת מקום תומך –
אל תהססי. אני במקומך הייתי רצה.
****************************************
ולסיום שיר מעורר תקוה
עד שנפגש,
אני מניחה כאן תפילה לרפואתם השלמה של כל חיילנו הפצועים בגוף ובנפש,
ולחזרתם המלאה של כל חטופינו, באשר הם שם.
מתפללת בכל נימי לבי לגאולה שלמה.
שפרפרים ייכנסו אלינו לחדר.
באהבה,
עינת